גּוֹרָלֵנוּ
כְּאִלּוּ נִכְתַּב מֵרֹאשׁ
כְּאִלּוּ לֹא הָיְתָה לָנוּ
בּוֹ יָד
אֲבָל הָיְתָה
אַבָּא
הַיָּד שֶׁלְּךָ
וְהַיָּד שֶׁלִּי
שֶׁמִּקְּצוֹת אֶצְבְּעוֹתֵיהֶן
נָטַף
גַּעְגּוּעַ
לְמַגָּע
בקריאה ראשונה נדמה כי הפואמה שלפנינו היא שיר קינה, פרידה מאב, שמתחקה אחר היחסים הסבוכים שמנהלת בת עם אביה. אבל למעשה זהו שיר–פגישה. אילה קיטה פותחת עבורנו שער עץ פשוט ובעדו אנו נכנסים לתוך גן, מעשה ידיו של האב. גם לאחר מותו, בגנו המטופח ממשיכות העונות להשתנות והרוח מניעה את ענפי העצים והאדמה ממשיכה להיות בית גידול למיני חיים. והאב מוסיף וחי בתוך כל אלו, כמו בתוך לב בתו.
וגם הספר חי. אפשר וכדאי להיכנס לתוכו ולשבת בגן שכתבה ורשמה עבורנו אילה בעדינות ובכישרון. לשבת זמן מה תחת עץ התפוח, לצד הכלניות והפרגים, להתבונן בפירות המבשילים, תמיד בעונה הנכונה. להביט באופן שבו אילה חושפת את גלעין העבר לצד הווה המתמשך בין בת לאב, בספר הזה, שכל כולו שיר אהבה.
ענת לוין
אילה קיטה. אמנית יוצרת.
בעלת תואר שני במסלול אישי, בין תחומי, מאוניברסיטת חיפה.
מטפלת מוסמכת באמנות, ופסיכותרפיסטית מוסמכת גוף-נפש–רוח.
מתגוררת במושב גבע כרמל.