[…]
כְּבָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה שֶׁאֲנִי
זוֹכֶרֶת
שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲמֹד קָרוֹב מִבְּלִי לִרְאוֹת דָּבָר
מִלְּבַד יֹפִי וְשֶׁהַמֶּרְחָק יָכוֹל לִלְחֹץ שְׁתֵּי
אֶצְבָּעוֹת שֶׁל צַעַר עַל הַגָּרוֹן
לְמַלֵּא אֶת הָרֵאוֹת הָרֵיקוֹת בְּמֵי תְּהוֹם
עַד שֶׁתַּרְגִּישׁ קָרוֹב מְאוֹד
מֵעַל לֶחָלָל וּבְתוֹךְ הָאוֹר הַלָּבָן
מְחַרְחֵר נְשִׁימוֹת אַחֲרוֹנוֹת שֶׁל אַהֲבָה
(מתוך ׳אני רוצה לכתוב כמו שאין לי עור׳)
*
אם לנסות לתאר את שירתה של אוריה פיציון, עולה על הדעת המושג שירה סִפִּית. המחברת נמצאת על סף – "מְחַפֶּשֶׂת פְּתָחִים לְהִכָּנֵס בָּהֶם/ סֶדֶק בָּעוֹר, פֶּה אוֹ אֹזֶן". המילים מתגרות בה, דוקרות, והרצון להכילן מתעמת עם הנטייה להתגונן מפניהן. עור הגוף כדף נייר – דק ושביר "לְמוּל חוּט הַשָּׁנִי הַמֻּשְׁחָל בַּוְּרִידִים/ וּקְרִישֵׁי אוֹתִיּוֹת שֶׁכִּמְעַט צִמְּקוּ שְׂפָתַיִם וְיָד". זהו ספר ביכורים עז, מפתיע, שיש בו כאב ואימה, גוף ורוח, והרבה אהבה ויופי.
אוריה פיציון (34), גרה בכפר אלדד. נולדה וגדלה בגבעת זאב לעולים מצרפת. זהו ספרה הראשון.