אור גרוס | הקול הגדול הזה

אור גרוס מציעה לשירה הישראלית קול אחר. שנים רבות שזהויות כמו שלה – א־בינארית, לסבית – מושתקות או נדחקות לשוליים, אך גרוס נחושה להביא דווקא אותן לקדמת הבמה, בצורה פתוחה ככל האפשר, לא מסתתרת ולא מתחפשת, ועם זאת מורכבת ורבת ניואנסים. וכך, התלבטויות כמו "האם אני אישה, גבר, גם וגם, לא זה ולא זה?" או "האם אני נמשכת לגברים, לנשים או גם וגם?" מקבלות בשיריה חופש ביטוי מרחיק לכת, בלתי־מצונזר, דינאמי, מסחרר לפעמים, שמוביל אותה למקומות שאי אפשר לצפות מראש. החופש הזה מאפיין גם את הפואטיקה של גרוס. היא אינה נזקקת לשכבות מעובות של סמלים, רמזים ומטאפורות על מנת לתרגם את נקודת המבט המגדרית שלה לשירה "תקינה" בעיני הממסד, אלא מעדיפה לכתוב שירה הרבה יותר חשופה, ולכן גם יותר פגיעה, שתפקידה להתוות מרחבים מגדריים ומיניים חדשים, מרובי אפשרויות. ודווקא בגלל נכונותה של גרוס לכתוב שירה חשופה כל כך, הקול הגדול הזה אינו מניפסט פוליטי אלא סיפור עדין־שבעדינים, ואפילו מופנם, של נפש אחת והקשרים שהיא טווה בחייה. זה סיפור שעוסק בין השאר בקשרי משפחה מסובכים, בדימוי גוף ובהפרעות אכילה, בפרידות מכאיבות ובכמיהות שלא תמיד נענות (ולפעמים דווקא כן), ובחיפוש הבלתי־נלאה אחר קבלה, אהבה ושקט.

אלי הירש

אור גרוס – אגרונומית, קווירית, משוררת – נולדה ב־1990 ומתגוררת בתל אביב. הקול הגדול הזה הוא ספרה הראשון.