הַבֵּן, (אוֹ: פּוֹרְטְרֵט הַנֶּעֱלָם)
יֶרַח וְעוֹד יֶרַח הִשְׁתּוֹקֵק לִקְרַאת, הַבֶּטֶן תָּפְחָה
כְּמוֹ לֶחֶם
בּוֹא, בֵּן בִּקְשׁוּ הָעֵינָיִם
בּוֹא, בֵּן לָחֲשׁוּ הַשְּׂפָתָיִם
בּוֹא, בֵּן לָשׁוּ הַיָּדָיִם
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא:
צֵל אִישׁ נִבְהָל
דָּם נָפַל לָאַסְלָה
כָּעֵת, מָה -
הספר – "צל איש נבהל" – הוא פרץ השתוקקות להמשכיות של רוח ובשר, נפש וגוף, שמים וחומר; וגם התמודדות כנה עם כיבוי החיים, תבוסה למוות וכיסוי הפנים. דביר שרעבי מתאר באינטנסיביות מפוכחת וישירה את הבהלה, ההעלם והנפילה – "הַבֵּן חַי לְרֶגַע, / הַבֵּן מֵת לְפֶתַע"; ממשיך בתחינה ל"מָלֵא / אֶת הַבֶּטֶן הָרְעֵבָה, / בְּבֵן בּוֹעֵט, בְּזֶרַע"; עד בוא המרירות האיומה, הכישלון הצורב והייאוש המוחלט כי – "הַגּוּף עֲרִירִי". לאחר המסע הכן והחשוף, השירים ממשיכים בחיפוש עיקש ונואש אחר הריפוי והתיקון, ומבקשים מאלוהים חן וחסד על בריותיו הבודדים – "אָנָּא, תְּצַוֶּה / עַל כַּף הַמַּנְעוּל: / פְּתַח לָנוּ – / אַהֲבָה, עֲנֵנוּ".