דביר שרעבי | צֵל אִישׁ נִבְהָל

הַבֵּן,  (‬אוֹ‭: ‬פּוֹרְטְרֵט‭ ‬הַנֶּעֱלָם)

יֶרַח‭ ‬וְעוֹד‭ ‬יֶרַח‭ ‬הִשְׁתּוֹקֵק‭ ‬לִקְרַאת‭, ‬הַבֶּטֶן‭ ‬תָּפְחָה‭ ‬

כְּמוֹ‭ ‬לֶחֶם

בּוֹא,‭  ‬בֵּן‭ ‬ בִּקְשׁוּ‭ ‬הָעֵינָיִם

בּוֹא,‭ ‬בֵּן‭ ‬ לָחֲשׁוּ‭ ‬הַשְּׂפָתָיִם

בּוֹא,‭  ‬בֵּן‭ ‬ לָשׁוּ‭ ‬הַיָּדָיִם

וְהָיָה‭ ‬בַּיּוֹם‭ ‬הַהוּא‭: ‬

צֵל‭ ‬אִישׁ‭ ‬נִבְהָל

דָּם‭ ‬נָפַל‭ ‬לָאַסְלָה

כָּעֵת,‭ ‬מָה ‭ -‬

הספר‭ ‬‮–‬‭ "‬צל‭ ‬איש‭ ‬נבהל‭" ‬‮–‬‭ ‬הוא‭ ‬פרץ‭ ‬השתוקקות‭ ‬להמשכיות‭ ‬של‭ ‬רוח‭ ‬ובשר‭, ‬נפש‭ ‬וגוף‭, ‬שמים‭ ‬וחומר‭; ‬וגם‭ ‬התמודדות‭ ‬כנה‭ ‬עם‭ ‬כיבוי‭ ‬החיים‭, ‬תבוסה‭ ‬למוות‭ ‬וכיסוי‭ ‬הפנים‭. ‬דביר‭ ‬שרעבי‭ ‬מתאר‭ ‬באינטנסיביות‭ ‬מפוכחת‭ ‬וישירה‭ ‬את‭ ‬הבהלה‭, ‬ההעלם‭ ‬והנפילה‭ ‬‮– ‬‭"‬הַבֵּן‭ ‬חַי‭ ‬לְרֶגַע‭, / ‬הַבֵּן‭ ‬מֵת‭ ‬לְפֶתַע‭";‬‮ ‬ממשיך‭ ‬בתחינה‭ ‬ל‭"‬מָלֵא‭ / ‬אֶת‭ ‬הַבֶּטֶן‭ ‬הָרְעֵבָה‭, / ‬בְּבֵן‭ ‬בּוֹעֵט‭, ‬בְּזֶרַע‭";‬‮ ‬עד‭ ‬בוא‭ ‬המרירות‭ ‬האיומה‭, ‬הכישלון‭ ‬הצורב‭ ‬והייאוש‭ ‬המוחלט‭ ‬כי‭ ‬‮–‬‭ "‬הַגּוּף‭ ‬עֲרִירִי‭". ‬לאחר‭ ‬המסע‭ ‬הכן‭ ‬והחשוף‭, ‬השירים‭ ‬ממשיכים‭ ‬בחיפוש‭ ‬עיקש‭ ‬ונואש‭ ‬אחר‭ ‬הריפוי‭ ‬והתיקון‭, ‬ומבקשים‭ ‬מאלוהים‭ ‬חן‭ ‬וחסד‭ ‬על‭ ‬בריותיו‭ ‬הבודדים‭ ‬‮–‬‭ "‬אָנָּא‭, ‬תְּצַוֶּה‭ / ‬עַל‭ ‬כַּף‭ ‬הַמַּנְעוּל‭: / ‬פְּתַח‭ ‬לָנוּ‭ – / ‬אַהֲבָה‭, ‬עֲנֵנוּ‭"‬‭.‬