הגשם | אליהו ואיזבל

שני מונולוגים של נשים מניעים את הרומן – האחת פשוטת עם, האלמנה מצרפת, והשנייה – איזבל הצידונית, אשת אחאב מלך ישראל.

המחברת מכוונת את הפנס אל חייהן של הנשים בעת העתיקה, כשכמעט ולא ניתן להן חופש פעולה ובכל זאת, יכלו לפעול. איזבל מוצגת כאן כאישה שואפת כוח, שאינה מכירה אפשרות אחרת, והיא בוחנת מהצד בהשתאות את האלוהים האחד, את המאמינים בו, את צניעות החצר, ואת המנהגים הגורמים לה לחוש זרה ולעתים מאוימת. תפיסתה האלילית של איזבל מציעה לנשים אלה משלהן, שתאזין למצוקותיהן.

וכי מה זה משנה בכמה אלים ובאיזה אלים מאמינים, טוענת איזבל. האלמנה מצרפת סבורה בדיוק כמוה, אלא שהיא משתכנעת בכוח האל האחד, שהציל את חיי בנה. היא צופה מרחוק ובהשתאות במעשיה של איזבל. חייה שלה זורמים בשלווה יחסית, המופרת רק עם ביקוריו המסעירים של איש האלוהים, הוא אליהו, במסעיו, בבריחותיו, במאבקיו. לקראת סוף הרומן מצטלבות דרכיהן של שתי הנשים, ומשלימות זו את תמונת עולמה של זו.

גם שני הגברים שבציר הרומן, אחאב ואליהו, הם דמויות מנוגדות מחד ומשלימות מאידך. שניהם מודעים לחשיבותו של מושג הצדק הלכה למעשה, אך כל אחד מהם נאבק עם המציאות בדרכו שלו. המחברת מצליחה לרקום מן הישויות הכמעט מיתיות הללו דמויות בשר ודם, אוהבות, מתעבות, מתייסרות, חושקות, מאיימות, זוממות, ומצליבה אותן בצמתים הרי גורל.

המחברת קוראת את ספר מלכים קריאה חדשה ומודרנית, שבבסיסה מחקר מעמיק במקור המקראי וההיסטורי; זאת מתוך חירות אמנותית, המאפשרת לה לברוא שפה שהיא 'מקראית' או 'עתיקה' ובו בזמן נהירה, עכשווית וזורמת.

ספר זה בא בהמשך לספרה הקודם של המחברת, "שלוש הגבירות", שעסק בשלוש נשותיו של דויד המלך וזכה לשבחים. ושוב קמות לעינינו לתחייה הנשים מן המאה העשירית לפני הספירה והן חיות ורעננות, חכמות ויצירתיות.

*

"ולרגע כמעט וריחמתי על איש האלוהים הבודד. לא, הוא אינו בודד, הרי עדת מאמינים גדולה נוהה אחריו, שומעת את דרשותיו ואת דברי אלוהים חיים כביכול. מכשף שכמותו, איך כישף את ההמונים. אלא שפִרצה קטנה, שיכולה להפוך לענקית, היתה בכל משנתו. הנשים לא נהו אחריו. הנשים המשיכו לחפש את האשרה, לבוא אל עשתורת, וכמובן באו לקבל תמיכה גם מהבעל. איפה תשפוך האישה את לבה ותספר על מר גורלה? הלפני אותו איש אלוהים, שהנשים טמאות הן בעיניו?" [מתוך הספר]