נוית ענבר, והסדק היה לי לבית, שירים
ספרי אש קטנה 77, מעבדה לשירה בעריכת אפרת מישורי*
קוֹלִי
נָח עַל מִשְׁכָּבוֹ
בְּבוֹאוֹ
אֶל אָזְנֵךְ הַכְּרוּיָה.
לִי וְלָךְ
דּוּמִיָּה.
שיריה של נוית ענבר, קצרים, מאופקים ועדינים ככל שיהיו, הם קפסולות דחוסות של פנימיות, מתפוצצות מרגש אצור.
השירים מתהווים במסע פנימה, דרך פתח או סדק, והופכים לבית, גם בית שירי. מה שעומד מאחוריהם הוא רצון עז לדובב את הפגיעות, לחדור מבעד למעטה השריון הקשיח של בני האדם, ללחוץ את החיים החוצה מן הסדק.
הסדק, הפתח, הצלקת אינם נחווים כחולשות, אלא חושפים פנימיות שבירה, מלאת חיים, שהיא מקור של חיוניות ויצירה.
ה"יש" השירי מתמקם ומתרקם בין קירות הסדק. הסדק אינו חלל ריק, אלא מקום פוטנציאלי המאפשר להיברא מחדש. באורח פרדוקסלי בו נמצא ה"יש".
ענבר נכנסת דרכו, שוהה במרחב שהוא פוער, מתבוננת בו בעיניים פקוחות והופכת אותו לבית של ממש: פעם אחת בחיים / לוחות מתנגשים/ הסדק נפער,/ נופלים קירות של שנים / ומתגלה לחות בתקרה, כתמי עבר.// סיידתי, הרחבתי, הצרתי והסדק היה לי לבית//.