אפשר לטעון שוו.ס. מרווין הוא המשורר האמריקאי בעל ההשפעה הרבה ביותר בחמישים השנים האחרונות – אמן אשר שינה את דמותה של השירה בת זמננו והעניק לה חיים חדשים. מרווין כתב את השירים לספר עת הגן בתקופה שבה איבד את מאור עיניו. כשלא היה מסוגל לראות עוד די הצורך כדי לכתוב, הוא הכתיב את השירים לאשתו פולה. בספר היפהפה, התודעתי והמחזק הזה, הוא מנתב אנרגיה מקולות ומזיכרונות מונפשים להזכיר לנו ש"הַתִּקְוָה הַיְּחִידָה הִיא לִהְיוֹת אוֹר–הַיּוֹם". האוסף החדש הזה שנכתב בשנות השמונים המאוחרות של חייו מוצא אותו טובל עמוק בהגות בחלוף הזמן ובכוח המתמשך והשברירי של הזיכרון. כשהוא מדלג בין עבר והווה, הוא מציג בפנינו חזיון עוצמתי ומרגש של הנצחי, המתמקד בתמונות של בקרים, שקיעות, עונות מתחלפות, כוכבים, ציפורים וחרקים כדי ללכוד את החיבור בין זמן, חלל, ועולם הטבע.
הַחֹשֶׁךְ הָאַחֵר שֶׁלִּי
לְעִתִּים בַּחֹשֶׁךְ אֲנִי מוֹצֵא אֶת עַצְמִי
בְּמָקוֹם שֶׁכַּנִּרְאֶה הִכַּרְתִּי
בִּזְמַן אַחֵר
וַאֲנִי תּוֹהֶה
אִם הוּא הִשְׁתַּנָּה עִם
זְרִיחוֹת וּשְׁקִיעוֹת שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא רָאִיתִי
אִם הַדְּבָרִים אוֹתָם אֲנִי זוֹכֵר
עֲדַיִן שָׁם הֵיכָן שֶׁאֲנִי זוֹכֵר אוֹתָם
הַאִם אַכִּיר אוֹתָם אֲפִלּוּ אִם יָדִי
תִּגַּע בָּהֶם בַּחֲשֵׁכָה הַזֹּאת עַכְשָׁו
הַאִם הֵם יַכִּירוּ אוֹתִי וְהַאִם הֵם
חִכּוּ לִי כָּל הַזְּמַן הַזֶּה
בַּחֹשֶׁךְ
(מתוך הספר)