”• כְּשֶׁאֲנִי רוֹאָה פֶּרַח
צוֹמֵחַ מִסֶּדֶק בְּאֶבֶן
אֲנִי יוֹדַעַת
שֶׁזֶּה אֶפְשָׁרִי.
כִּי רַבִּים יוֹתֵר הָאֲנָשִׁים הָאוֹהֲבִים. ילדה אישה כותבת את סיפור חייה. מביטה אל הילדות מהר הזיקנה, רואה את נופי הדרך הארוכה שעברה, מעלה אירועים, אנשים ושדים לדיאלוג של הכרה וסליחה. האישה המבוגרת זוכרת את הילדה הקטנה ומשחזרת את קורותיה, וממנה היא שואבת את תבונתה והבנתה את החיים. זה ספר קטוע. סיפוריו קטועים. הרגשות בו קטועים. הוא שלם קטוע, שבור, מחזיק שברים. גם השירים אינם שלמים, הם פעורים. חיבורם יוצר סיפור חיים עמוס, נרגש, סוער, וסיפורה של נפש מחפשת, מוצאת, מאבדת ויוצרת את דרכה בו.
שבתאי מג׳ר