תאמינו לי
תַּאֲמִינוּ לִי שֶׁאֲנִי יְכוֹלָה לִכְתֹּב יָפֶה
אֲנִי פָּשׁוּט לֹא רוֹצָה
אֶת הַיְּעָרוֹת הַשְּׁחֹרִים שֶׁנִּרְדַּמְתִּי בָּהֶם עֲיֵפָה
אֶת הַנְּהָרוֹת שֶׁנִּלְחַמְתִּי בָּהֶם עַל גִּזַּת הַזָּהָב
אֶת הַצְּבָעִים הַזְּעִירִים הַחֲבוּיִים בַּדֶּשֶׁא הַנִּקְרָאִים יֹפִי
אֶת הַכֹּל קִמַּטְתִּי וְזָרַקְתִּי לַפַּח
רָצִיתִי מְאוֹד לִכְתֹּב עַל דָּבָר אַחֵר
עַל מָה שֶׁרוֹאִים בָּעֵינַיִם, כְּשֶׁמִּסְתַּכְּלִים
לְתוֹךְ הָעֵינַיִם
הָאֵלֶּה
עַל הָרַעַד הֶעָצוּב, הַנּוֹאָשׁ
הַמְּכֹעָר
רָצִיתִי לְהַגִּיד
תְּנוּ לִי אֹכֶל, וְאֶת זֶה
אני אוהב את שירתה של חיה לוי אהבת נפש בזכות האופן שבו היא מוזגת יחד שלושה אלמנטים – אהבה, חכמה ואהבת החכמה. לשירתה יש עומק פילוסופי מיוחד במינו לא בגלל שהיא מתרוממת לרקיעים מטאפיזיים אלא מהסיבה ההפוכה: משום שהיא יודעת לשרות בנמוכים, במה שמתחת לפני השטח, יודעת שגם החוויות המשמעותיות ביותר בחיי אדם מתגלות דווקא איפה שכואב ומבלבל, יחד עם הדברים הלא־טובים־לכאורה שעושים מאיתנו בני אדם: צער, ואשמה, ופחד, הרבה פחד, ובושה. למשל אהבה, או בעצם התגלות האהבה: מישהו שאוהבים אוהב בחזרה. זה כמו נס, התואם הזה, ודווקא משום כך מופיעות מייד כל החרדות: שהאהבה שהתגלתה תחלוף. או להפך, שהיא תטרוף את החיים. שהחיים לפניה ואחריה יתגלו כבלתי אפשריים. ומה הדבר היחיד שיכול להרגיע את החרדות? ההיזכרות שהאהבה עצמה עשויה מכל החומרים ההם – הקשים, המרים, העצובים. שהיא לא מבטלת את הצער. היא רק מפנה לו מקום אוהב שבו הוא יכול להירגע. וכמו שהאהבה מפחידה את חיה לוי, כך גם השירה. כי מי שכותבת שירה מתחייבת לכתוב שיר טוב, ועם ההתחייבות הזאת מופיע הצורך לשפוט, ולהישפט, וההרגשה שאת מתיימרת, שאת לא מספיק טובה. ויחד איתה ההרגשה ההפוכה, שדווקא השיר הטוב, היפה לכאורה, משקר – כי הוא מסתיר את הפגמים, את הכאב והבושה. וחיה לוי מלמדת אותנו ששירה טובה היא דווקא שירה שהולכת בכיוון ההפוך – אל הבושה: הבושה שברצון לאהוב, ולהיות נאהב, ולכתוב שירה. כי בלי הרצון הזה אין אהבה ואין שירה.
אלי הירש
זהו ספרה הרביעי של חיה לוי. הראשון, אכלתי פרחים יצא לאור תחת השם חיה סדן בהוצאת ספרי ׳עתון 77 ׳
ב־ 2014 . השני, אחת חיה יצא לאור בהוצאת ׳פרדס׳ ב־ 2018 . ספרה השלישי, מאושרת ועצובה יצא בהוצאת עיתון 77 ב־2020 .