טליה פרידמן | פקעות של זעם

טליה פרידמן כותבת שירה לא נחמדה. שיריה נוקטים עמדה מוצהרת של סירוב: הם ממאנים לקבל על עצמם מוסכמות חברתיות מכל סוג ומין, ובכך נעוץ כוחם הגדול. מצפים ממשוררת אישה לכתוב שירי אהבה? טליה פרידמן מסרבת לקבל את המוסכמה החברתית הזאת. במקום שירה נוגה ונעימה, היא כותבת שירי תשוקה חושניים ובשרניים מאוד. היא אינה חוסכת במילים ״בוטות״, המערערות על כל סדר־טוב חברתי ועל כל תפקיד מגדרי מסורתי. ״הָיָה עָדִיף שֶׁאֵלֵךְ לְזוֹנָה, הֲרֵי גָּוַעְתִּי מִתְּשׁוּקָה״, היא כותבת בשיר הפותח את הספר (׳זונה׳, עמ׳ 7) וכמו מתרה מראש בפני מי שמצפים ממנה לשירה חביבה: לכו וחפשו את מבוקשכם במקום אחר. אני לא מציעה לכם נחמדות – אלא אמת. ״מֵהַיּוֹם אֲנִי מוֹצִיאָה אֶת כָּל הַכְּבִיסָה הַמְּלֻכְלֶכֶת / וְלֹא מַעֲמִידָה פָּנִים יוֹתֵר, / לֹא מִשְׁתַּתֶּפֶת יוֹתֵר בַּמִּשְׂחָק״, היא כותבת בשיר ׳בוגדת׳ (עמ׳ 14) והדבר נכון לא רק לשאלות של רגש או של מגדר, אלא בה במידה גם לקודשי־הקודשים של החברה הישראלית, פולחני הזיכרון הלאומיים, שפרידמן מסרבת בתוקף לקחת בהם חלק: ״בְּיוֹם הַזִּכָּרוֹן הַבָּא אֲנִי אֶסַּע לְלַאס וֵגַאס״, היא מצהירה בשיר ׳יום הזיכרון׳ (עמ׳ 49). ״תְּחַפְּשׂוּ אוֹתִי בַּסִּיבוּב, שֶׁאָבוֹא לִקְרֹא לָכֶם שִׁיר עַל אָח שֶׁלִּי בַּטְּקָסִים״. במקום למלא באופן פסיבי את תפקידה כאחות שכולה, היא מצהירה: ״בְּמוֹעֲדוֹן חַשְׂפָנוּת חָשׁוּךְ וּסְלִיזִי, / אֶמְצָא לִי עִם מִי לִגְמֹר אֶת הַלַּיְלָה״. התרסה אמיצה דומה מפגינה טליה פרידמן גם ביחס לקודשי־קודשים אחרים: מערכת היחסים עם הוריה, עם סבתה, עם בנה המתבגר, עם הזמן החולף, עם המראה החיצוני. הכל ראוי להיכנס לשירתה, ואל לה, לאמת, להיות מוצנעת או מצונזרת. פרידמן מקנאת וכותבת על קנאתה, זועמת וכותבת על זעמה. היא אינה מייפה ואינה מכחדת, ובה בעת, היא יודעת – ״כָּל פוּ מְפָרֵק / אֶת קִירוֹת הַגּוּף״ (׳בית׳, עמ׳ 10). רגישותה היא קיצונית ומטלטלת, וסכנת ההתפרקות, בחיים כבשירה, אורבת תמיד. כל יצירתה של פרידמן, מראשיתה ועד תומה, היא מאבק הרואי בחרדת ההתפרקות הזאת – מאבק שסיכומו רב היופי ועז המבע הוא ״פקעות של זעם״, ספר שירתה השני.

דורי מנור