עזבתי
עָזַבְתִּי .רָחַקְתִּי. אֵינִי מוֹצֵאת אֶת הַדֶּרֶךְ.
מוֹעֶדֶת עִם מַקֵּל הֲלִיכָה. הוֹלֶכֶת, מִתְקַשָּׁה.
נִרְאֶה שֶׁנִּשְׁטְפוּ עִקְבוֹתַי
וַאֲנִי רַק צוֹפִיָה וְתוֹהָה ,אֵיכָה אָבְדָה לִי
הַדֶּרֶךְ חֲזָרָה.
(אוושה)
בשקט ובהחבא, עמוק מתחת להמולת הספרות ולמקצף השירה הנכתבת כיום, שוכנת במלוא יופיה שירתה של יוכי פרלמן. זו שירה צלולה, שקטה וישירה מאוד, שלא מהססת לומר את האמת: אמת על החסר, על האובדן האישי, על הפוצע והמכאיב, אך בו בזמן תרה למצוא בתוך האין את היש ולגלם זאת במילים. כמה כוח נמצא בשורות המטלטלות "בְּכָל פַּעַם שֶׁאֲנִי חוֹשֶׁבֶת עֲלֵיכֶם / אוֹ חוֹלֶפֶת עַל פְּנֵי חֶלְקוֹתֵיכֶם / שֶׁכֹּה סְמוּכוֹת זוֹ לְזוֹ, / אֲנִי תּוֹהָה כֵּיצַד אַתֶּם מְמַלְּאִים בִּי אֹשֶׁר"; כמה אומץ ומקוריות יש בתיאור המוות אשר "יוֹשֵׁב בְּפִנַּת הַחֶדֶר וּמְחַכֶּה, / רֵיחַ שֶׁתֶן וְזֵעָה בָּאִים אִתּוֹ"; וכמה תעוזה יש בפנייה הנוקבת לאלוהים – "לוּ הָיִיתָ בֶּן־אָדָם, הָיִיתָ מְבַקֵּשׁ מִמֶּנִּי סְלִיחָה".
שירתה של יוכי פרלמן היא שירה של יושרה וכנות. כמי שאיבדה את שני יקיריה, בנה ובעלה, היא חושפת בפנינו את האמת על כתיבתה ("רוֹצָה לִכְתֹּב לְעַצְמִי, / לְעַצְמִי / שֶׁאֵינִי מַכִּירָה"), בני דורה ("הַדּוֹר שֶׁלִּי צָרִיךְ בְּהֶכְרֵחַ לִהְיוֹת מֻגְדָּר / פּוֹסְטְרָאוּמָטִי"), חסרי הישע ("שׁוֹכֵב לוֹ אָדָם מִתַּחַת לְחַלּוֹן רַאֲוָה"), ובעיקר פורשת, במילים עזות וחודרות לב, את פני אובדנה האישי ("אֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת לְכָל מִי שֶׁעָזַב אֶת חַיַּי").
״קצות שפה״, ספר שיריה החדש, הִנו מבחר משירתה של יוכי פרלמן בעשר השנים האחרונות (2020-2010). בשנים אלו עברה שירתה תמורה גדולה, מטאורית. יותר ויותר החלו להתגלות בה קווי המתאר של הפשטות, הדיוק והזרימה הלשונית. כמי שכתבה "לְכָל אִישׁ פִּנָּה / מוּאֶרֶת אוֹ אֲפֵלָה", ובמקום אחר: "הָעֲרָבָה וְנוֹפֶיהָ עוֹצְרִים נְשִׁימָתִי / וְאֵלֶם הוֹפֵךְ שְׂפָתִי", היא מראה לנו בשיריה את הגבול האפור בין האושר לכאב, בין אלם לשירה, ובכך מעניקה תרומה גדולה ומרתקת לשירה העברית כיום.״קצות שפה״, ספר שיריה החדש, הִנו מבחר משירתה של יוכי פרלמן בעשר השנים האחרונות (2020-2010). בשנים אלו עברה שירתה תמורה גדולה, מטאורית. יותר ויותר החלו להתגלות בה קווי המתאר של הפשטות, הדיוק והזרימה הלשונית. כמי שכתבה "לְכָל אִישׁ פִּנָּה / מוּאֶרֶת אוֹ אֲפֵלָה", ובמקום אחר: "הָעֲרָבָה וְנוֹפֶיהָ עוֹצְרִים נְשִׁימָתִי / וְאֵלֶם הוֹפֵךְ שְׂפָתִי", היא מראה לנו בשיריה את הגבול האפור בין האושר לכאב, בין אלם לשירה, ובכך מעניקה תרומה גדולה ומרתקת לשירה העברית כיום.
יקיר בן־משה