* מִתַּחַת לַדְּחִיסוּת בֶּחָזֶה
לֶחָלָל שֶׁבַּבֶּטֶן
בַּחֹשֶׁךְ שֶׁל הַנַּרְתִּיק
מְחַכֶּה לִי בַּיִת.
הכתיבה של לִילה־לאה גמליאלי מגיעה מהקישקע של החיים ומרחיבה מבט על החוויה של להיות אימא, בת זוג ואישה בעולם. במפגש עם האיש, הילדים והחיים נדלקים ניצוצות, נוצרת חוויה משמעותית, משנה ומגבשת עצמיות. הכתיבה מתרחשת במרחב שבין הידיים העסוקות במלאכות הבית ובילדים לבין הראש הממריא אל מחוזות אחרים. לִילה משוחחת עם הגדרות, תפיסות ותפקידים של נשיות ומחפשת בהם את הפתח והמוצא להיות האישה שהיא. בהסכמה לזוגיות ולאימהות מוצאת לִילה את הדרך לגילוי התשוקות והמאוויים העמוקים ביותר שלה. דווקא על האישה, שמילאה את "טופס הנורמליות" עד תומו – התחתנה, הביאה ילדים ורכשה מקצוע – מונחים האישי והפוליטי, העולם וסידרו החדש. מקבץ שירי הספר "כל הדרך עד אלי" מציע מבט על המתחולל עמוק בתוכנו אל מול אחיזת העין שיש במציאות התפקודית לכאורה. מה שקרוי בפי מוסדות החינוך "החופש הגדול" הופך בספר לשם נרדף לעבודה אימהית סיזיפית, בלתי נלאית ובלתי נראית. גוף האישה חכם ממנה. הזירה שבה מתרחשת חוויית החיים המתומללת לשיר היא הגוף. השירים נוצרים בחביון הרחם, עוברים דרך הנרתיק, האגן, הבטן והחזה עד לכנפיים אותן לִילה מחפשת.
ד"ר אפרת מישורי
עפה על עצמי
אֲנִי מַצִּיגָה אֶת עַצְמִי
נְשׂוּאָה פְּלוּס אַרְבָּעָה
וְצוֹחֶקֶת שֶׁהִתְמַחֵיתִי בְּבִידוּדִים
בַּשְּׁנָתַיִם הָאַחֲרוֹנוֹת,
מַחֲזִיקָה אֶת רַעַד קוֹלִי
שֶׁלֹּא אֶבְכֶּה בְּסֶבֶב הֶכֵּרוּת
מָה יָכֹלְתִּי לְהַגִּיד?
שֶׁלְּפָחוֹת שְׁנָתַיִם
אֲנִי מְנַסָּה
לְהַתִּיר
סְבָכִים וְשַׁלְשְׁלָאוֹת
לְשַׁכְנֵעַ אֶת הָאַגָּן
שֶׁמֻּתָּר לוֹ לָנוּעַ
בְּחָפְשִׁיּוּת,
לְשַׁקֵּם כָּנָף פְּצוּעָה
לִנְשֹׁם
לְהַאֲמִין
שֶׁעֲדַיִן יֵשׁ שָׁמַיִם
שֶׁמְּחַכִּים לַתְּעוּפָה שֶׁלִּי.
לילה־לאה גמליאלי – נשואה ואם לארבעה . חוקרת מגיל ילדות מרירות ונשיות. יוצרת, מנחת קבוצות, עוסקת בשיטת התמקדות (focusing), תנועה וביחסים עם הגוף.