צַלֶּקֶת
בְּרֵאשִׁית
יָצְקָה אוֹתִי אִמִּי לְמַעֲטֶפֶת גּוּף צָרָה
וְאָבִי קָרָא אוֹתִי בִּכְתִיב חָסֵר.
נַפְשִׁי גָּלְשָׁה, פָּרְצָה אֶת שׁוּלַי.
נִסִּיתִי לְקַפְּלָהּ פְּנִימָה
שֶׁתַּתְאִים לְקַוֵּי הַמִּתְאָר
לְבַסּוֹף הִדְבַּקְתִּי עָלַי תָּוִית אֲדֻמָּה:
'נִזְקָקוּת בְּרָמָה גְּבוֹהָה'
אַזְהָרַת צְרִיכָה לְכָל הַמִּשְׁתַּמְּשִׁים.
מֻתָּר לְקַלֵּף אֶת הַמַּדְבֵּקָה
כְּכָל הַנִּרְאֶה תִּשָּׁאֵר צַלֶּקֶת.
שירי הספר "זמן חשופית" משוטטים נטולי קווי מתאר במרחב ובזמן. חוויית החשיפות מול החיים, זו נטולת ההגנות, אשר רגישות ופגיעות הן ממאפייניה, הולכת ונטמעת בנו הקוראים ככל שמתקדמים בקריאת הספר עז המבע הזה. השירים של מירב ברקת מתחככים במכאיב ללא שריון הגנה, כמעט בחדות, ועם זאת אולי בזכות צלילות המילים ודקות האבחנה בה הם צוללים לעומק החוויה האנושית, מתקבלת חוויה שיש בה נחמה ואפשרות לאיחוי. השירים כמו תופרים בתפר מכליב את המפגש המחודש עם הילדות, ההורים, הסבים, כאשר מעל לכל זה מרחפת פרידה ממה שהיה וממה שלא היה, וכבר לא יהיה לעולם. לתוך העולם השביר והפגיע של המשוררת, נשזר החוט המחבר, הפואטי, שהוא המבט והיד הכותבת המבקשים לגלות במילים אמיצות את מה שלא ניתן לומר, את הדק מן הדק, החשוף הזה.
קרן קוך
מירב ברקת, ילידת 1974, רעיה ואם לשלושה, פסיכותרפיסטית ויועצת ארגונית.
יוצרת בחומר בנתיבי הצורפות, "זמן חשופית" הוא ספר שיריה הראשון.