נהר ושדים אין בו

שושנה קרבסי: "נהר ושֵׁדים אין בו", שירים, ספרי 'עתון 77' 2017, 163 עמ'

דֶּלֶת נִפְתַּחַת לְאָחוֹר

אֵינֵךְ יוֹדַעַת מָה תִּמְצְאִי

מֵאֲחוֹרֵי דֶּלֶת שֶׁהִשְׁאַרְתְּ

לֹא סְגוּרָה עַד הַסּוֹף.

בִּמְלֹאת שְׁנוֹתַיִךְ

הִלְכֵי רוּחֵךְ הֱנִיעוּהָ,

צִירָהּ הָאֶחָד בִּקֵּשׁ עַל נַפְשׁוֹ

לְצַמְצֵם פִּתְחָהּ,

צִירָהּהַשֵּׁנִינֶאֱבַק

לְהִקָּרַע אָחוֹרָה, לִרְוָחָה.

וְזֹאת רַק אַתְּ שֶׁכּוֹרָה אֹזֶן

לַחֲרִיקַת הַדֶּלֶת הַנִּפְקַחַת

אוֹ לִצְלִיל הַהַשְׁלָמָה שֶׁבַּסְּגִירָה

נְקִישָׁה אַחַת

שְׁקֵטָה מְאוֹד מְאוֹד

בנסותה להמחיש את מלאכת כתיבת השיר, מתארת המשוררת מהלך ״שבין נשימה לנשימה/  דחוף כבהילותו של צמא״, ומשתאה: ״כמה כוח יש ביד היוצרת/ לעצור כך פתאום/ את נשמת היום״.

מתוך הדחף הזה הבהול, החיוני, נכתבו שירי הספר הזה, שהוא קובץ רחב יריעה, לא רק במובן הפיזי, המוחשי, אלא גם במובן של תוכן, של עיצוב, של סגנון ומנעד. ואולי נכון יהיה להשוותו לאותו מטרוּז שנזכר בשיר ״מטרוז הכלולות והמוות״, שמשמעו שיר שהוא כמו רקמה, והרקמה שלפנינו מרובת שכבות, צבעים, אורות וצללים, ומזמינה לצלול לתוכה.

לצלול אל הקובץ נהר ושדים אין בו, שאכן נובע כנהר, וניתן אף לומר שיש בו מעין גירוש שדים: התמודדות עם עבר, עם סוגיות של זהות ותרבות, מסורת ושורשים, והתמקמות מחדש במרחב ובזמן. עברית עדכנית ורעננה נשזרת קלות במילים מרוקאיות, בהשבעות, בשברי תפילה, בשברירי אירוניה, הומור וצער עתיק, ב״סימני זהב המנקדים את הפסוקים״.