״לְכָל אָדָם יֵשׁ רֶגַע שֶׁהוּא צָרִיךְ לְהַחְלִיט – / לִמְרֹד אוֹ לְצַיֵּת״, אומרת לימור אזולאי, ובאותו גילוי לב הנסוך על הספר כולו – מונה עצמה עם המצייתים; אך גם כשנדמה שהיא מרכינה ראש, קולה הפנימי נותר חופשי, מדויק ונוקב. אי אפשר לטעות בסימני החיים שאזולאי מותירה בספרה – הם משורטטים בידה עזים ובהירים: נשיות הנאבקת בהחפצתה, אובדן האם והאחות, וילדות בצלו של אב ניצול שואה. אך לא פחות עזים הם סימני החיים של האני כשלעצמו, שרק השירה מסוגלת לחשוף: האני המורד, השב ומקלף מעליו בעקשנות את האישיות החברתית, המשפחתית והמגדרית, כדי לגלות מבעד לכאב משמעות של אמת. שיחתה עם נפשה ועם אלוהים עוברת בספר כקו עומק בתמונות אובדן ושואה, זוגיות ומיניות, וסימן המוות, המרחף מעל חוויות הגוף ומעל החיים עצמם, הופך בשיריה למצפן־דרך אל עצמה. כמו אלוהים, בעולמה גם השירה אינה מציעה גאולה, ועל כן היא פטורה מעול ציפיותיה. הודות לכך סימני השירה של אזולאי צלולים וישירים – תמונות עוצמתיות, נקיות מהתפייטות לשמה, ההולמות את הכנות החשופה שהשירים מביעים, ומנכיחות את עצמן באופן חי בחוויית הקורא.
אמיר אור