הנה אני ואיש לי דימוי
מול עשרות עמודים, שעליהם אינספור תיבות טקסט מודפסות בכתב בעל חזות של מכונת כתיבה, גיליתי לפני מגוון עצום של שירים עשויים, וברור היה שהתכוונו, במוקדם או במאוחר, להיוולד כספר.
במהלך העבודה על הטקסטים של ענת נחשפתי לכותבת שפגשתי כבר, והיתה לי תחושה שנפגשנו, גם אם לא במציאות. שמחתי על ההזדמנות להיות חלק בהרכבה: לשבת בחדר העריכה, כמו בקולנוע, לשכלל את הפריימים ולתזמר אותם למסכת עלילתית אחת.
הספר מספר סיפור, גם אם בקרעים, וכבר בהתחלה מכריז:
הנה אני
ויש לי דימוי
לוקח את הדרך הקשה
ענת לקחה את הדרך הקשה בבנייה של השירים, עבדה עם איזמל ומספריים כמו בחדר העריכה, ולא עם ספוג ונר, וצמצמה את נקודת המבט רק לנראֶה. היתה לה אוריינטציה ורבלית מפותחת וכל שיר
שלה הוא מהלך מחושב, בלשי לא פחות מאשר בלשני: מגלגלת ביטוי על הלשון, מכדררת אותו במקצוענות כאקרובטית ומפילה אותו מתוך מילותיו של עצמו:
עכשיו כשנגמר הדבר
אני חופשייה לדמיין את הדבר
אבל זה מחוויר לעומת הדבר
שלא היה ולא נברא
הדרך הקשה שבחרה את ענת מתגלמת בחוויית האני – הנרדף, הנידף, המתאדה – שהאין והעין מתהפכים בו. שירתה עשויה ״מחרוזים של אהבה ומוות״, ואצלה, כפי שהיא מעידה על עצמה ״הכול בסדק פעור״; היא, שנתנה קול למרחב האורבני, האלים, המחוספס, מלא התשוקה והחשמל הארוטי.
יכולתי בקלות לראות אותה יושבת באחד הברים התל אביביים אוחזת בידה כוס משקה, בוהה, מודעת מאוד למסכים, לפילטרים, ולפרוצדורות שמארגנות את ה"תכף נראה".
ד״ר אפרת מישורי, משוררת