אֱלֹהִים אָמַר
שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַגְשִׁים אֶת הַחֲלוֹמוֹת שֶׁל כֻּלָּם
אִישׁ אֶחָד, אָהוּב
יוֹשֵׁב מוּלִי בְּבֵית קָפֶה
הַקּוֹל שֶׁלּוֹ נוֹאָשׁ כְּשֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ
וְגַם אֲנִי לֹא יוֹדַעַת
אִם בְּרֶגַע זֶה
כְּשֶׁאֲנִי יוֹשֶׁבֶת כָּאן
קוֹרֵס מִגְדָּל
שֶׁיָּכֹלְנוּ לְהַצִּיל
ענת שיימן כותבת שירה מיוחדת במינה, שוברת לב בעדינותה, שנולדה מתוך דיאלוג ארוך וכואב עם השתיקה. השתיקה הזאת ניכרת בכל מילה שהיא מניחה על הדף, ומעניקה לשיריה יופי יוצא דופן. ראשית השתיקה בילדותה, כאשר היא הבינה שהיא ילדה מאומצת. עם השנים הצליחה המשוררת לעלות על עקבותיה של אמה הביולוגית, אלא שגם ההתוודעות החלקית הזאת נותרה במידה רבה מושתקת, מכוסה ומוסתרת. ורק עכשיו, עם השירים, משהו ממנה נאמר. והשירה הזאת, שמרחפת תמיד מעל השתיקה ולפעמים מתחת לה, שעסוקה תמיד במילים הלא נאמרות, שמחפשת תמיד את הנימה המדויקת ביותר לומר בה את מה שקשה כל כך (ובעצם אסור) לומר, עוסקת לא רק בארבעת הוריה של המשוררת, המוכרים לה והמוכרים רק מרחוק והלא מוכרים כלל, אלא גם בחיי האהבה שלה, ובהתבגרותה בצל השתיקה, ובזיכרונותיה, ובכמיהותיה, ובכל דבר שהשתיקה מאיימת לבלוע. כי השירה נחוצה כמו אוויר לנשימה דווקא למי שלימד את עצמו לשתוק.
איש אחד אהוב הוא ספרה הראשון של ענת שיימן, רופאה ומשוררת.