כשהטבע מתעלס איתי
כְּשֶׁהַטֶּבַע מִתְעַלֵּס אִתִּי קוֹרִים נִסִּים:
תְּלוּלִית אֲדָמָה טְרִיָּה רוֹחֶשֶׁת נְמָלִים,
שְׂדֵרַת חִטָּה מַחְבִּיאָה מֵאֲחוֹרֶיהָ חָגְלָה,
קַו הַחוֹף נִדְמֶה כִּי לְעוֹלָם לֹא יִטְבַּע
וְאַרְנֶבֶת בַּר נִמְלֶטֶת מִגּוּפִי.
ספרה השני של ציפי הכטלינגר – ביבליותרפיסטית ומטפלת בטבע – מציג הוויה אישית־אנושית שנטמעת בפראי ובטבעי. כוחו של הספר בצמצומו ובצניעותו; השירים הקטנים קצרים ומדויקים, ודווקא ממקומם זה פורץ אומץ הלב ועולה הראייה הישירה והמפוכחת אל נבכי החיים והמוות. בתשוקה שקטה ובעדינות אין קץ, בקיפאון הפחד ובקריאת הלל לחופש – מניחה לפנינו המשוררת סיפור קטן ורועד. דווקא עכשיו, ובפשטות.
פשטות
כִּי הוּא כָּאן
כִּי הוּא כָּאן
דַּוְקָא בְּיָמִים כָּאֵלּוּ
פּוֹרֵם גְּבוּלוֹת
צוֹחֵק כְּמוֹ יֶלֶד
וְנוֹגֵעַ בְּרַכּוּת אֵין קֵץ
בְּתִינוֹקוֹת נַפְשֵׁנוּ.