השירה והפרוזה של רונית ליברמנש מלווות את הספרות העברית כבר למעלה משלושה עשורים, מאז פרסומה הראשון – קונטרס שירים בעריכת נתן זך, "הנה" מס' 6. כתיבתה מתייחדת בקול מתריס וזועם מחד וגם לירי וחומל מאידך, תוך מעברים מהירים בין השניים. שפתה מתאפיינת בהתכות של משלב גבוה עם נמוך, המייצרות שנינות אירונית. המחאה בשירתה היא אקזיסטנציאליסטית ביסודה, מתוך הבנה של בדידות האדם בעולם חסר פשר; אבל גם כזה ששווה להיאבק בו על אותנטיות וכנות בחברה הנוטה להעמדות פנים ולזיוף. זוהי ספרות אמיצה ורצינית, שאינה מוותרת על הומור, והיא מתארת את המצב האנושי על יופיו ועליבותו. במרכז הספר עומדים געגועים לדמות האם (וזיכרונות מארץ המוצא שלה, רומניה) במהלך שנותיה האחרונות, ובחוויית היתמות. מתוך היצמדות דקדקנית לפרטים היום־יומיים, נפרשת תמונת עולם שעיקרה מאבק לשמירה על אינדיווידואליזם ועל חירות מתוך חמלה, מבלי להסיט מבט מכתמי הכאב והכיעור הנחשפים בבתי חולים ובקיום האנושי על סף כיליון.
יובל גלעד
רונית ליברמנש ורדי – ד"ר לפילוסופיה (התוכנית ללימודי מגדר בבר־אילן), סופרת ומשוררת. זהו ספרה השביעי. ספריה הקודמים: שפתיים בלונדיניות ושיער דובדבן (סיפורים), נערת גומי לעוסה (שירה), חיים כמעט מתוקים (רומן), סילביה פלאת': מוזה אפלה (עיון), פגומות (ממואר) והתפוררות קוהרנטית (שירה).