סבתוּש – סבתא עם סיומת ההקטנה של העגה העכשווית, הוא תואר פונקציונלי, חסר־פנים, מקטין ומנמיך. זוהי כותרתו האירונית של אחד משירי הספר, שנבחרה ככותרת לספר כולו – התרסה כנגד דעות קדומות גילניות, שסבתוּש הוא בעליל הפרכתן. סופר, החולקת עמנו את חוכמת שירתה בספר הבלתי צפוי הזה, שואלת באחד משיריו, "מַה תְּבַקֵּשׁ אִשָּׁה שֶׁמָּלְאוּ לָהּ תִּשְׁעִים וְחָמֵשׁ? / הִיא זוֹכֶרֶת הַכֹּל וְזוֹרֶקֶת הַכֹּל / מַה יֵּשׁ לָהּ לָקַחַת?" ולכאורה אכן לא נותר עוד מה לקחת, שהרי החיים ברובם חלפו; אך השאלה אינה רטורית כפי שנדמה, והתשובה היא שדווקא כן, עדיין יש מה לקחת ומה לתת: סוד הרגע – חוויית העכשיו המעניקה ליודעיה את יפי העולם והחיים – הוא ההולך ומתגלה לנו לאורך שירי הספר. ממרום שנותיה סופר אינה טורחת עוד לייפות או להסתיר דבר: דיבורה ישיר, חשוף וחושף, ובו בזמן מקבל בחמלה את המצב האנושי, ובכלל זה את התנסויותיה שלה. האל, הנשמה והגוף, הבעל והמאהב, הפרחים, הציפורים, השמש והזמן משוחחים איתה, והיא משתפת אותנו בשיחתם. מוחשותם ותמצותם שיריה מעניקים לרבים מהם איכות של שירי הייקו או אמרות חוכמה, והם מזמינים אותנו למרחב אנושי עשיר של רגשות ותובנות, הומור, יופי, וחוכמת חיים ארוכים. שיחות נפשה עם אלוהים בחצי הלילה כמו גם זיכרונות ילדותה ונעוריה מבירוּת מאפשרים לנו הצצה נדירה בעולם דרך עיניה, מבעד להיסטוריה של כמעט מאה שלמה. היא מעמתת בדידות, זקנה ויחס גילני, ובו בזמן מבטה מאיר את מראות הטבע וצליליו, והארוֹס העולה מחיוניות חווייתה מלמד אותנו שלנפש אין גיל. "אַתָּה מִתְבּוֹנֵן בִּקְמָטַי, אֲהוּבִי? / דַּע לְךָ, בְּלִבִּי / אֵין אַף קֶמֶט אֶחָד", היא אומרת, ואמנם סוד החיוניות המפעמת בכתיבתה הוא כמדומה חוויית החיים עצמם כארוֹס. "שָׁנִים הִתְקַמְּטוּ פָּנַי", היא אומרת, "בִּלְטִיפַת הַחַיִּים / שֶׁאֵין לָהּ גְּבוּל."
אמיר אור
רינה סופר, משוררת ואמנית חזותית. החלה לכתוב שירה לאחר פטירת בעלה, ושיריה התפרסמו בין השאר ב'הארץ', 'ידיעות אחרונות', 'כלכליסט' ו'ישראל היום'. סבתוּש הוא ספרה השלישי; קדמו לו הקיסרית העירומה (פרדס 2016) שיצא במלאת לה תשעים, ואיפה אתה (פרדס 2019). תערוכת קולז'ים שלה הוצגה בגלריית 'בריכת המים', 2018 (אוצר: דורון פולק). יצירתה ודמותה שימשו השראה להצגה אקוואריום בתיאטרון חיפה.
סופר נולדה ב- 9291 בבירוּת שבלבנון, שם השלימה לימודי מיילדות בפקולטה הצרפתית לרפואה, ועבדה כמיילדת. ב–1953- עלתה ארצה עם בעלה ושני ילדיה. בת זקוניה נולדה בארץ.
השלימה לימודי ספרנות. כיהנה כמנהלת הספרייה הציבורית באור יהודה, והרצתה על ספרנות ועל העצמה נשית. על הישגיה המקצועיים זכתה בפרס משרד החינוך והתרבות ובפרס אמנות לעם.