אֶצְבָּעוֹת נָעוֹת עַל מִקְלֶדֶתמַעֲשֶׂה שֶׁל בְּגִידָה.
כָּל מִלָּה פּוֹתַחַת כַּפְתּוֹר
בַּמְּעִיל הֶעָבֶה שֶׁלָּבַשְׁתִּי
וְנִשְׁבַּעְתִּי שֶׁלֹּא אֶפְשֹׁט.
הפצע הנחשף לאורך ספר ביכוריה הבשל של שירה צרי, היה טמון באדמה כמו פקעת ועכשיו מוציא גבעול ופרח. המילים בשיריה של צרי יורדות אל השכבה העמוקה ביותר ומסירות את כל הכיסויים עד לגילוי הגרעין, עד לשורש הטראומה. המילים אינן מתפקדות ככיסוי צורני חוצץ ומשתיק. מטרתן להתקרב אל הגוף הפצוע, החסר, המוכה והמחולל ולהתחבר אליו כאיבר אורגני שלו עצמו. דרך התמונה מתגלה "הגוף ערום, צלוק ויפה", חושף את תחושות הכאב, הבגידה והכעס ומנכיח אותן כמו בסרט אילם.
ה"סכין שננעצה פעם" היא דימוי המחזיק בתוכו את הסיפור כולו. שכבות שכבות נחשפות ונוגעות בליבו של אירוע מכונן, שטמון כמו גרעין בלב כל הסיפורים.
צרי כותבת בתוך האקלים הלשוני והרוחני שבתוכו גדלה וממנו גלתה. שפת האם שלה משופעת בהיכרות קרובה ועמוקה עם המקורות, ורק מתוכה היא יכולה לארוג את שפת השירה הפרטית שלה; שפה שמספרת את סיפור השייכות ואי השייכות, את הגלות והחיפוש המתמיד אחר מקום. בשירתה של צרי מתקיים ריקוד בין שפת הקודש לשפת השירה, ריקוד שמייצר הידהוד אינסופי שמתחולל במרחב שבין שתי מראות העומדות זו מול זו.
ד"ר אפרת מישורי
חלק מהסיפורים שלי
חֵלֶק מֵהַסִּפּוּרִים שֶׁלִּי מְאֻשְׁפָּזִים
בְּמַחְלָקָה סְגוּרָה
יוֹשְׁבִים בְּעֵינַיִם אֲטוּמוֹת מוּל חַלּוֹן מְסֹרָג,
מַזִּילִים רִיר חַסְרֵי שִׁנַּיִם
לֹא זוֹכְרִים כְּבָר
לָמָּה הֵם שָׁם.
חֵלֶק מֵהַסִּפּוּרִים שֶׁלִּי
קְשׁוּרִים לַמִּטָּה שֶׁלֹּא
יַחְתְּכוּ לְעַצְמָם וְרִידִים.
מִי יָעִיר אֶתְכֶם, סִפּוּרִים שֶׁלִּי?
מִי יַחְמֹל לְרֶגַע בְּמַבַּט עַיִן אוֹ לִטּוּף?
מִי יִפְתַּח לָכֶם אֶת הַדֶּלֶת?
שירה צרי היא ביבליותרפיסטית ומטפלת זוגית ומשפחתית, בוגרת כיתת השירה של הליקון, ילידת קרית ארבע. זהו ספרה הראשון.