שירי בריכה | שירלי אברמי

עולמנו הנסתר, של ה"מכורים" לשחייה, מעולם לא תואר בדייקנות רבה כל כך כמו ב"שירי בריכה". שירה חדשה העולה מהבריכה, ועכשיו חשופה לכל. כל מי שכמונו, חייו ועולמו סובבים סביב שיגרת השחייה, שותף סוד לכל מה ששירלי מתארת ביופי ובקסם כה רב באסופה זו. העולם היה טוב הרבה יותר אם היו כולם שוחים (אך מאידך, המסלולים בבריכה היו עמוסים הרבה יותר – ואת זה, כפי שתוכלו לקרוא, אנחנו ממש לא אוהבים); ורק שירלי יכולה גם לשחות, גם לחשוב על שיר חדש, וגם להאמין שהעולם צריך להיות, ויהיה, טוב יותר. שי דורון, נשיא הקרן לירושלים שירלי אברמי רק רוצה לשחות. לכאורה זהו ספורט אישי שאמור להתרחש בין האדם לבין עצמו, בין כוחות גופו לבין שלוות נפשו, בין ראייתו החוצה לבין זו שפנימה. אבל עד מהרה הופכת ההתבוננות של המשוררת לדיבור בתוך ראשה, מעין רצף של שיחה פנימית שנובע מעצמו, ותמיד מסתיים בתובנה. בעין רגישה היא עוברת איתנו דרך כל מה שמתרחש בבריכה. היא רואה הכול, למן השהות האינטימית במלתחות, ועד למאבקים על הטריטוריה מתחת למים. השירים מגלים תמונות אישיות וסיפורים פרטיים שהם כה מדויקים עד שעולה מהם מסר אוניברסלי שעשוי כולו מחוכמת החיים, והוא עצמו מיכל גדול וצלול, ממש כמו המים שבתוכו. מבטה של המשוררת הופך למבט־על, שדן בכאבי החיים בלי להחמיץ דבר ותמיד מהצד החומל, שבו התקווה מלוּוה דרך קבע בניצוץ של הומור. וזה המקום שממנו נולדים שיריה.

תמי בצלאלי    

 

לְכָל בְּרֵכָה

קוֹדִים מִשֶּׁלָּהּ

וְכָל אַחַת

תַּבְנִית נוֹף הֻלַּדְתָּהּ

וְכָךְ בִּירוּשָׁלַיִם אִם תֶּחֱצִי לָהֶם בְּטָעוּת אֶת הַקַּו

יָגִיבוּ בַּקְּטַנָּה מִתַּחַת לַמַּיִם, עַד שֶׁיִּכְאַב

וּבְתֵל אָבִיב מִיָּד חוֹלְקִים בְּנִימוּס אֶת הַמֶּרְחָב הַמְּשֻׁתָּף

בִּמְנוֹד רֹאשׁ מְיֻחָד:

"נִשְׂחֶה צַד־צַד"

מחרוזת שירי הבריכה של שירלי אברמי עשויה חרוזים חרוזים. נקיים מאד. אדוות קטנות של החיים שֶׁקרניים שבורות של מציאות מרצדות על פניהן. ילדות בטרם בּשְלוּת וזקנים מעט נבולים, איטיים ואדיבים, מהירים ונרקיסים, זוגיוּת ונרגנות שוחים אל הקצה השני רק כדי להסתובב ולשוב בחזרה וחוזר חלילה. והיא אוהבת את המסלול האיטי. לשירלי אברמי עיניים של משוררת ומילים של ציירת. בין העיר המהבילה למים הרוגעים ובין עיר הקודש לעיר החופש היא מספרת סיפור דק ועדין על חיבורים והגירה. היא מביטה באלה שבאו להביט, מקשיבה לשברי דברים של אחרים ומשוחחת איתם ״בַּלֵּב, [ו]קְצָת בְּזָדוֹן״. בעדינות כשל נגיעת מכחול גם רומזת למציאויות אחרות שמחוץ למים ואין בהן מציל. אל הבריכה של אברמי אפשר לקפוץ ראש פתאום ובבת אחת, או לטפס מטה בסולם אט אט. ורצוי גם וגם. כי הבריכה שלה ״היא מיקרוקוסמוס״ של יחסים ומציאויות, אינטראקציה גלויה וארוטיקה רמוזה. ספר קיץ לכל עונות השנה. כי ״הַכְלוֹר הוּא [הרי] אוֹתוֹ הַכְלוֹר״ לא?! אברהם (אברום) בורג