אולי זה בעצם עדיף
אוּלַי זֶה בְּעֶצֶם עָדִיף
שֶׁאֲנָשִׁים לֹא אוֹמְרִים אֶת לִבָּם.
כִּי אִם בִּמְקוֹם:
“עִזְבִי אוֹתִי כְּבָר",
הָיְתָה הַבַּת אוֹמֶרֶת:
“אֲנִי רוֹצָה שֶׁתְּחַבְּקִי".
וְהָאֵם בִּמְקוֹם לוֹמַר:
“אֲנִי רַק רוֹצָה לַעֲזֹר",
הָיְתָה מַפְנָה אֶת גַּבָּהּ.
וְהַבַּת, מְבֻלְבֶּלֶת, הָיְתָה מַמְשִׁיכָה לִפְלֹט:
“אִמָּא תֹּאהֲבִי אוֹתִי, תֹּאהֲבִי"
וְהָאִמָּא הָיְתָה מְשִׁיבָה:
“אֲנִי לֹא יְכוֹלָה".
יש שההזדקקות הנואשת מפילה לבורות עמוקים ומשתקת את התנועה ויש שעולה ממנה רעב גדול, פרץ חיות, השואף לטרוף, לפרוץ ולמלא את החסר, בתווך בין השניים נכתב ספר ביכוריה החד והעמוק של המשוררת שיר כהן.
קמה שיר