"צָרִיךְ אָדָם לְהָנִיחַ אֶת עַצְמוֹ / תַּחַת שֶׁמֶשׁ אֲנָשִׁים רַכָּה", כותב איל בלייוייס בשיר שהעניק לספר הזה את שמו (עמ' 34). ואכן, בשירתו היפה והנפעמת, המלאה השתאות לנוכח יופיו של העולם, סופג בלייוייס את שלושת היסודות הללו – הרוך, השמש והאנשים – ומוצא להם מילים קשובות ומדויקות להפליא, מילים של אהבה ושל התרפקות.
איל בלייוייס הוא מסוג המשוררים המבכרים להעלות על נס את היופי, או אם להמשיך את הדימוי השמשי של הכותרת – ללכת תמיד בצד המואר של הרחוב, דוגמת משוררים כאמיר גלבוע, ע' הלל או אברהם חלפי – אך בלי לעצום את עיניו ובלי להתעלם מצידו האפל של הקיום. מבחינת בלייוייס, ש"שמש אנשים" הוא ספרו הראשון, השירה היא כורח. זהו "עַל דָּבָר קָרוֹב מִכְּדֵי לִצְפּוֹת בּוֹ עַכְשָׁו מִן הַצַּד" ('על מה אני מדבר כשאני מדבר על שירה', עמ' 9), שנכפה על המשורר כבמעין מטלה גורלית. "רק אנחנו", הוא כותב ומתייחס כמובן לַמשוררים, "מַבְחִינִים בְּגַאֲוַת הָעֵצִים, / בְּאֻמְלָלוּת עֲלֵי הַכּוֹתֶרֶת בָּאֲגַרְטָלִים". אך גם את הראייה הקודרת הזאת יודע בלייוייס להפוך לשמש, ליופי הנובע מן האור השפוך על המילים.
יש לו, לבלייוייס, בוכנת אהבה פנימית, המופנה בראש ובראשונה לאהוביו (ראו, למשל, שירי אהבה יפהפיים כמו "אבי בערב הימים", "דואט" או "רישום אישה בקו דק"), אך בה בעת היא מופנה גם לעולם הסובב כולו. הבוכנה הזאת, היודעת לדחוס יופי למילים, היא סוד כוחה הייחודי של שירת "שמש אנשים".