"כְּשֶׁאֱלֹהִים מַדְלִיק עוֹד סִיגָר וּמְעַשֵּׁן/ אֲנַחְנוּ שׁוּב/ בָּעֲרָפֶל". לשבור את נעל הזכוכית, ספר שיריה הראשון של שרית לנדאו, בוקע כמו אור מתוך ערפל. בלשון רגישה, חכמה וצלולה, היא מעניקה לנו שפע של תובנות על נפש האדם, על אימהות, על דיוקנה של ארץ אבודה. לנדאו כותבת על תוגת הלידה ("בַּמִּטָּה אֲנִי מִתְבַּלְבֶּלֶת/ בֵּין שַׁד יָמִין לְשַׁד שְׂמֹאל"), על כאב הגעגועים ("'לָמָּה כֻּלָּם עוֹזְבִים אוֹתִי?'/ שָׁאֲלָה אוֹתִי שְׁקִיעָה"); היא חולמת על "צַלַּחַת מְעוֹפֶפֶת/ בִּשְׁמֵי הָעִיר הָעַתִּיקָה", פונה בלשון אישית אל איימי ויינהאוס ("עָזַבְתְּ לִפְנֵי/ שֶׁשָּׁמַעְנוּ אֶת קוֹלֵךְ/ בּוֹכֶה אֶת הַמּוּזִיקָה"), בסרקזם אל ד"ר פרויד ("מְעַנְיֵן שֶׁבָּחַר לוֹ, הַדּוֹקְטוֹר, בְּסִיגָר, כַּמָּה סֶנְטִימֶנְטָלִי"), באירוניה צולפת על עולם השירה ("גַּם לִפְנֵי שֶׁהָיוּ מִלִּים בָּעוֹלָם/ הָיְתָה אַהֲבָה/ וּכְשֶׁהִגִּיעוּ הַמְּשׁוֹרְרִים/ הֵם הֶחֱרִיבוּ בִּלְשׁוֹנָם/ יֹפִי מֻשְׁלָג מֵהָרֵי צָרְפַת/ וְרֵיחַ קְרוּאָסוֹן חֶמְאָה") ונוגעת בכאב הגדול של שבר אוקטובר 3202, שעה 92.6, בארבע מילים חריפות: "כַּמָּה אֲפֵלָה הִיא הַזְּרִיחָה". זאת שירה עדינה ובו־בזמן חזקה, לופתת ומטלטלת לב, שירה שמצליחה למצוא את האיזון הנכון בין פריכות לעוצמה. "כֻּלָּם מְפַחֲדִים מִקְּפִיצָה לַמַּיִם", כותבת לנדאו, ומוסיפה: "אֲבָל אֲנִי הַיְּחִידָה שֶׁמְּבִינָה/ כִּי מָה שֶׁבֶּאֱמֶת מַפְחִיד/ הוּא שִׂיחַ עַל שְׂפַת בְּרֵכָה". היש תיאור טוב מזה להבין את שפת השירה?
יקיר בן־משה