כתיבתו של תומר קליין עשירה, מקורית, מרובת אסוציאציות ושופעת במושאיה ובלשונה כמעט כדי סחרור. היא מזמנת מפגש מרענן עם חומרים שאינם רווחים בשירת ה"אני" של ימינו. דרך הממברנה הסלקטיבית של עיניו (בשיר "ניצוצות מזמן אחר") לוקח אותנו המשורר לסיור בעולמו הפואטי שבו פיסות אנרגיה קוונטיות מתאבכות בצד כנפיו של איקרוס; תכלת משפטים מנוקדת כיעלים, שריון עשוי קשקשי אותיות ומשבים בוראי זיכרון נעים במנהרות הרוח של הנפש.
עיקר השירים בספר עוסק בזיכרון, אותם "מאובנים שהוחתמו בנפש" שהמשורר מלקט מעומק בשרו המטאפורי, ובהתמסרות הכמעט על–כורחית לכתיבה, כמעשה בריאתי וסיזיפי כאחד. גם למרכיבי הכתיבה, הצלילים והאותיות, שקליין, "פיראט של מילים" כהגדרתו, תר אחריהן בלהיטות, נשמר מקום של כבוד בספר, אך פה ושם מגיחות גם קרניים של "שמש ילדותית" קלה, והוא, כעץ ירוק עד באביב מחשבתו, "שוחק עם שדוני היער".
"כדי להיות משורר, צריך להיות קצת משוגע" כותב תומר קליין, ונותר לאחל לו כי יתמיד בשיגעונו זה.
סיגל אשל