אֲנִי הַחֲדָשָׁה
הֵם לֹא יוֹדְעִים
מֵאֵיפֹה בָּאתִי.
עָלַי לְחַבֵּר אֶת
הָ–רֶגֶל
לַמֹּתֶן
וְאֶת הָ־אַגָּן לְעַמּוּד הַשִּׁדְרָה
כָּכָה זֶה כְּשֶׁמַּפְרִידִים
עֲצָמִים מִגּוּפִים
וּמַשְׁתִּילִים עֲדָשָׁה
מְלָאכוּתִית
בָּ–עַיִן.
מִי אָמַר שֶׁאֶפְשָׁר לְ הָ זִ י ז
אֵי בָ רִים
מִמְּ קוֹ מָם?
ספר שיריה השלישי של טלי כהן שבתאי ממשיך את המהלך הנועז שמבצעת המשוררת בשפה. מהלך של פירוק לגורמים – ובנייה מחדש – ליצירה נשית מעוררת השתאות ואימה. "בָּטוּחַ יֵשׁ טַלִּי אַחֶרֶת", "טַלִּי שֶׁאֲנִי לֹא מַכִּירָה", "טַלִּי מֵתָה" היא קובעת – בטקסט בהשראה סוריאליסטית, החותר בעקשנות לדייקנות כירורגית – ועדיין, "אֶפְשָׁר בְּעַיִן אַחַת אוֹ בְּלִי עֵינַיִם/ לְפַלֵּס דֶּרֶךְ/ וּלְהֵחָבֵט בְּמַרְאָה צְדָדִית שֶׁל רְכָבִים".
ישויות נשיות המייצגות קרע/קונפליקט – כפרידה קאלו, זלדה, דליה רביקוביץ', ג'יל רוזנברג ואף ירושלים – נטועות ומהבהבות לאורכו. "הִצַּעְתִּי אֶת עַצְמִי לְתַיָּרִים" (כך הדוברת/ירושלים) – מסירת כל איבר בנפרד מאפשרת הפשטה מוחלטת, מאפשרת לָ"אֲנִי הַחֲדָשָׁה" להיוולד, ליצירה לקרום עור וגידים, להיות במופע הקרוע, המרהיב.
עמית ישראלי–גלעד