בימי הקורונה הפך גן המרפסת בביתי למרחב מגונן מאימת החוץ, והזין את הנפש ואת המקלדת.
הפרח, אדמת השתילה, הענן ואני, היינו כאחד, לפותים בסימביוזת בדידות, מסתגרים ואבלים על בן הזוג שנפטר, בתחושה של אובדן הביטחון בקיום וביש.
בין העונות החולפות, עקבתי, בלשתי, ריססתי ונלחמתי בכנימות. רציתי לנצח את כוחות הטבע, לשלוט בהם, להינצל מכאב וגעגוע, לחזות בפריחה, במרחב שהפכתי למרפא ומחדש את היכולת להיות.
חלמתי גן מצמיח חיים בכתום וירוק וסערתי תשוקה להתחדשות הפריחה בין דפי חיי.
אמירה אמיתי - בוגרת המדרשה לאמנות, כותבת שירה ופרוזה.
לב הנוף הוא ספרה הראשון.
*
אֶצְלִי בַּפּוּפִּיק,
מִתַּחַת לַעֲלִיּוֹת וַחֲדָרִים,
נֶחְבָּא טֶרְמוֹסְטַט הָאֵבֶל
לְיַד הַחַלּוֹן
חוֹלֵף עָנָן
אָבִיב וּסְתָוִים עַל פָּנַי.
לב הנוף, ספר שיריה של אמירה אמיתי, הוא הזדמנות להתוודע לטבע בדרך אחרת. טבע אשר זורם פנימה לתוך הגוף, מרטיט את הפָּנים, את רקמות העצב והאושר, טבע אשר מגלם בתוכו חוויה של שלמות בין הנוף לבין האדם – וכפי שכותבת אמיתי בדרך כל כך מקורית: "פֹּה הַטֶּבַע דּוֹמֵם הֵיטֵב / אִוְשָׁה נִשְׁמַעַת בְּזַעַק // שְׁתִיקַת הַמִּרְפֶּסֶת / רוֹקַחַת לִי פְּרִיחָה". זהו כוחו של הספר, בחיבור האלכימי שבין החוץ לפנים. הוא מוליך את הקורא לתוך איוושה מרתקת, חושנית וחכמה מאוד – מן הנוף החיצוני, על שלל עציו, פרחיו, עושר חרקיו ואינסוף יופיו – פנימה אל הנפש, על מלוא עמקותה, רגישותה, תאוותיה וכישלונותיה המורכבים. החיבור הנועז הזה, בין חוץ לפנים, מתפתח שיר אחר שיר, ומגיע לשיאו בסדרה של שאלות, שאת התשובות להן נמצא פזורות בין דפי הספר. "הַאִם זוֹ אֲנִי שֶׁחוֹלֶפֶת בֵּין חַדְרֵי הָעוֹלָם אוֹ הָעוֹלָם חוֹלֵף עַל פָּנַי?" שואלת אמיתי בשיר 'דרינק', ונדמה שאת התשובה נמצא בשיר 'עץ': "צִפּוֹר לְלֹא גֹּבַהּ מְחַפֶּשֶׂת קַשׁ וְזֶרֶד", או אולי בשיר 'כניעה': "בַּחֲדַר הָאֲרוֹנוֹת נִתְקַלְתִּי בְּפַרְפַּר… חָקַרְתִּי מָה הוּא אוֹהֵב… מֻּמְחֶה עָנָה לִי: 'כְּמוֹ כָּל פַּרְפַּר, לִהְיוֹת חָפְשִׁי'. נֶאֱלַצְתִּי לְהִכָּנַע". השירה של אמיתי היא שירת אמת. היא נוגעת בדרך זהירה, עדינה ומקורית, בשפע עולמות ובונה לכבודנו היכל חדש, משכן אשר בו "קֶרֶן אוֹר בָּזָוִית מְלַהֶגֶת סוֹד עַל סַפָּה סְתוּרָה בַּסָּלוֹן". האין זאת שירה נפלאה?
יקיר בן־משה