תשע שנים מימך

אֲנִי הַחֲדָשָׁה

הֵם לֹא יוֹדְעִים

מֵאֵיפֹה בָּאתִי.

עָלַי לְחַבֵּר אֶת

הָרֶגֶל

לַמֹּתֶן

וְאֶת הָ־אַגָּן לְעַמּוּד הַשִּׁדְרָה

כָּכָה זֶה כְּשֶׁמַּפְרִידִים

עֲצָמִים מִגּוּפִים

וּמַשְׁתִּילִים עֲדָשָׁה

מְלָאכוּתִית

בָּעַיִן.

מִי אָמַר שֶׁאֶפְשָׁר לְ הָ זִ י ז

אֵי בָ רִים

מִמְּ קוֹ מָם?

ספר שיריה השלישי של טלי כהן שבתאי ממשיך את המהלך הנועז שמבצעת המשוררת בשפה. מהלך של פירוק לגורמיםובנייה מחדשליצירה נשית מעוררת השתאות ואימה. “בָּטוּחַ יֵשׁ טַלִּי אַחֶרֶת“, “טַלִּי שֶׁאֲנִי לֹא מַכִּירָה“, “טַלִּי מֵתָההיא קובעתבטקסט בהשראה סוריאליסטית, החותר בעקשנות לדייקנות כירורגיתועדיין, “אֶפְשָׁר בְּעַיִן אַחַת אוֹ בְּלִי עֵינַיִם/ לְפַלֵּס דֶּרֶךְ/ וּלְהֵחָבֵט בְּמַרְאָה צְדָדִית שֶׁל רְכָבִים“. 

ישויות נשיות המייצגות קרע/קונפליקטכפרידה קאלו, זלדה, דליה רביקוביץ‘, גיל רוזנברג ואף ירושליםנטועות ומהבהבות לאורכו. “הִצַּעְתִּי אֶת עַצְמִי לְתַיָּרִים” (כך הדוברת/ירושלים) – מסירת כל איבר בנפרד מאפשרת הפשטה מוחלטת, מאפשרת לָאֲנִי הַחֲדָשָׁהלהיוולד, ליצירה לקרום עור וגידים, להיות במופע הקרוע, המרהיב.

  עמית ישראליגלעד