"געגועים למסעות שיהיו" | ליאורה בן יצחק, ספרי עתון 77
"השמש מאירה בצבעים ששכחתי/ תודה ליום/ יוצאת לגלות את דרכי אף אם תימשך/ כל חיי" – שורות הפתיחה של קובץ השירים הזה הן הזמנה למסע. כל שיר הוא פרק ביומן המתעד ברגישות ובגילוי לב אודיסאה רוחנית, גלגולים בחולות הנודדים של התודעה והנפש. זהו רובד מסקרן חדש, צרוף יותר, בשירתה של ליאורה בן יצחק, המשרטטת לפני הקורא את עולמה הפנימי, את געגועיה למסעות שהם מסעות בפני עצמם. המשוררת כמוה כצליינית המשוטטת בחדרי החדרים של מקדשה הפנימי ומוסרת לנו דיווח מרתק בשפת שיר הוגעת שאינה יכולה להשאיר אותנו שווי–נפש. ודומה שרוח מעמיקה של הרהורים שורה על השירים האלה שיש בהם חתירה מתמדת, בלתי נלאית, לגילוי סודות הזמן, הטבע, היופי וההוויה האנושית.