דוד אדלר: “רק בשביל זה היה כדאי להוציא את הספר”

רק בשביל זה היה כדאי להוציא את הספר

דוד אדלר: הוצאת ספר שירה? –

תמונת מצב אחרי שנה. מקרה פרטי בהחלט

אזהרת המחבר

במאמר שהתפרסם בשוליים רחבים  (21.1.2018) שלעיתון 77″ (להלןהמאמר המקדים“) תחת הכותרתהוצִאת ספר שירהומה עכשיו? הצעה לנתיב תקשורת נוסף בעולם השירה“, תיארתי, על רקע מצב השירה אז, את האמצעים התקשורתיים הקיימים (רשימות ביקורת, להיות כוכב רשת, להיות כוכב במה) והצעתי נתיב חדש, משלים וחלופי כאחד: משובביןאישי. בעוד שהמאמר המקדים נכתב סמוך לצאת ספר שירַי השניפעם אולי אכתוב על זה” (“אבן חושן, 2017), במאמרי הנוכחי, שנכתב כשנה לאחר מכן, אתייחס לתמורות (שחלקן נגרמו אולי, לפחות בחלקן, בשל המאמר המקדים) שחלו בנתיבי התקשורת השונים, וזאת לגבי ספרי.

מכאן שתהיה רשימה זו בעלת מאפיינים אישיים מובהקים. חשוב לי לציין שאני עושה זאת כדי לתת תמונת מצב קונקרטית. כמו במאמר המקדים, שהאיר צדדים פחות מדוברים ומוארים בעולמו של מי שהוציא זה עתה ספר שירהרצוני להציג תמונת מצב כחלוף שנה או מעט יותר מפרסומו. כאז כן עתה, ניתן  להסיק מסקנות כלליות יותר, שיתאימו למשוררים אחרים. בכל מקרה התנצלותי נתונה מראש על התוכן, האישי למדי, ראו הוזהרתם!!

  • השימוש ברשת

ממאמרי המקדים ניתן היה להסיק, ובצדק, שאיני חסיד של הרשת בהפצת השירה ובקידומה. לא אמנה שוב את הסיבות, רק אציין שהנתיב המוצע של משוב הדדי הוצע בעיקר למי שההצפה והזילות של השירה ברשת מרתיעות אותו. אמנם יש שהאמינו שהרשת היא כלי יעיל (וכמובן זמין וזול) לעידוד מכירת ספרי שירה שלהם (שזו סוגיה נבדלת מפרסום שירים בודדים). דומני שאנו עדים למחזוריות מעניינת. אם בשנים מוקדמות יותר היו משוררים איכותיים שהדירו רגליהם מהבלוגים ובהמשך מפייסבוק, ומאוחר יותר לשמע נפלאותיו (בעיקר של פייסבוק) בשיווק פוטנציאלי של ספרם, וכדי לא להישאר, כביכול, מאחור, נשאבו לתוכו, מי פחות ומי יותר; והנה באחרונה מסתמן כי משוררים איכותיים נוטים להדיר עצמם או לפחות להפחית את מידת מעורבותם בזירה זו באופן משמעותי. מסתבר שמידת ההלימה בין הלייקים והמכירות היא קטנה עד זניחה. רק לעיתים רחוקות, ולאחר מאמץ מתמיד, יומיומי ואפילו מתיש ובזבזני להחריד (למי שזמנו יקר לו), מיתרגמת פופולריות של ספר שירה בפייס להקף מכירתו.

את חטאי אזכיר. גם אני התפתיתי לפתוח פרופיל פייסבוק לאחר צאת ספרי הראשון (בלוג לא רציתי לפתוח). איני מתחרט על כך. אף שאני כותב שירים מנעורי, לא הכרתי בתחילת דרכי איש מעולם השירה. לכן היה צעד זה גישוש ותהייה על קנקנו של עולם זה מזווית יותר אישיתאינטראקטיבית מזו המשתקפת מכתבי העת. דומני שאם זכיתי לקהל אוהדים, מצומצם אך מובהק לשירתי, ניתן לזקוף אותו בחלקו גם לפייסבוק.

בספרי הראשון לא פתחתידף ספר“, אך בספרי השני התפתיתי לעשות זאת. האם זה צעד מומלץ? לעניות דעתילא. בפתיחת דף כזה האלגוריתם של פייסבוק רואה בך לקוח מסחרי ומאיץ בך לפרסם פוסטים בתשלום. כשעשיתי זאתמצאתי שהקהל אינו רלוונטי. באחרונה החלטתי להדיר עצמי מהרשת כדי להתפנות יותר ליצירה ולעניינים אחרים, חשובים יותר בעיני.

  • הופעה על במה

במאמרי המקדים, תחת הכותרתלהיות כוכב במההצגתי את עמדתי המסתייגת באשר לערבי שירה‘: ערבי ההשקה לספרים, שבהם מקריאים כחצי תריסר עד תריסר משוררים משיריהם, פסטיבלי השירה ועוד. בהקשר זה גם דנתי בהבדל המהותי בין שמיעת השיר מוקרא על במה לבין קריאת שיר מהנייר בשקט ובריכוז, המאפשר השתהות וחזרה. וכן בזיקה וטשטוש הגבולות בין ערבי שירה אלה וערבי שירהמופענית” (פרפורמנס) שכוללתשירה מדוברת” (“ספוקן וורד“) , “הטחת שירה” (“פואטרי סלאם“), או אפילוראפ“. כמו לספרי הראשון כך גם לספרי השני לא ערכתי השקה מטעמים שהזכרתי. מאז צאת ספרי וכתיבת מאמרי המקדים לא התחדש מבחינתי דבר בסוגיות אלהלא בהתנסותי ולא בהשקפתי.

  • המשוב הביןאישי

הצורך בקשר ובמשוב בין יוצרים לבין קוראיהם וכן בין היוצרים לבין עצמם הוא צורך אינהרנטי מאז ומתמיד. הטכנולוגיה לא שינתה את עצם הצורך, אלא רק את הכלים הטכניים למימושו. אין זה, כפי שניתן לחשוד, רק רצון בליטוף האגו. בדרך כלל איננו מסוגלים לראות את התמונה השלמה שבתוכה אנו נמצאים ואנו זקוקים למבט מבחוץ. כך גם באשר לטיב שירתנו.

הצעתי לנתיב תקשורת נוסף בעולם השירה לא נולדה כרעיון תיאורטי גרידא, אלא היה לה מצע מעשי, אישי, רבשנים. הוא החל כשהאצתי בחברַי, בידידַי ובמכרַי, שאיש מהם לא בא מעולם השירה, לכתוב את דעתם הכנה על שירַי עוד בשלב הראשוני שבו השירים שכתבתי בנעורי הוצאו ממגירותיהם (כמעט עשור מהיום). תהליך זה נמשך ואף התעצם כשחברו לשיח עמיתים מעולם השירה וקוראים חדשים שרכשתי עם צאת ספרַי. ובנוסףכמי שכתב משוב כמעט על כל ספר שירה שקרא, וגם על שירים שבלטו באיכותם בכתבי העתיכולתי לחוש לא רק כמי שׁנאה דורש אלא גם נאה מקיים.

יותר מכך, נוכח המגוון הרחב, הלא צפוי והמפתיע של דעות הקוראים, כמו גם של משוררים, בחלקם רבי ניסיון, עלילה ואף תהילה, מצאתי בשדה המשוב כר מסקרן ומרתק, המצדיק מחקר אישי זעיר. עד כדי כך. זה לא נבע מחשיבות גדולה מדי שאני מייחס לשירתי, אלא מתוך רצון להבין את התהליכים והגורמים המביאים לשונות כה רבה בהערכות הקוראים, על סוגיהם, לשירים שונים.

קיבלתי 35 משובים אישיים. חלקם מפורטים יותר, חלקם פחות. תגובות קצרות שלא כללו התייחסות לשירים ספציפייםלא נכללו במניין זה. לא כללתי גם את מחבְּרי רשימות הביקורת בבמות הפתוחות שהביאו שירים אך ורק בהקשרם התוכני. קשה לאמוד במדויק מה היה המשקל של מאמרי המוקדם בהנעת או בהאצת כתיבת המשובים. כאמור למעלה, וכמפורט יותר במאמרי המקדים, רצוני בקבלת משוב מוּכרת וידועה (יש אף שכינו אותימר משוב“). חלק מהמשובים הגיעו אלי טרם פרסום המאמר (שהתפרסם בינואר 2018, כשלושה חודשים לאחר צאת ספרי לאור). גורם הזמן, זה אשר אין דרך לבטלו והמשבש את תצפיות המדענים ומסקנותיהם במידה רבה יותר מכפי שהם מודים, יצר אף הוא כנראה הטיה מסוימת. ועדיין אני מניח שלמאמרי היתה תרומה חלקית, גם אם לא משמעותית, הן לכמות והן לאופי המפורט יותר של המשובים. ייתכן שהוא הביא גם בעקיפין להולדת מאמר או שניים שצמחו ממשוב מפורט (כפי שאירע גם לי לא אחתכשמשוב היה, מבלי משים, בסיס למאמר שצמח ממנו).

אני נוהג לבקש שהמשוב יכלול ציון שירים שהקורא אהב במיוחד, שאהב, אך גם את אלה שפחות אהב. זה המודל האופטימלי (מנקודת ראותי), שמסיבות שונות, גם אני מתקשה לעיתים לדבוק בו במלואו כשאני כותב משוב. צפוי שאפיוני, תוכני ודגשי המשוב יוכתבו בידי כל כותב לפי טעמו. כך גם מידת הפירוט. אני מתייחס בעיקר לאיכות הפואטית של השיר, אך אני משער שאצל רבים יש חשיבות עיקרית לההתחברות האישיתלשיר, בעיקר בקרב קוראים שאינם משוררים, אך לא רק. גם לקורא מיומן לא תמיד קל להבחין בין שני המרכיבים. אך במקרים שבהם שירים או קטעי שירים הובאו אך ורק בהקשרם התוכני, לא כללתי אותם במניין השירים האהובים והמועדפים.

ולתוצאות: כמו לגבי ספרי הראשון, “סקיצות לתמונה בלתי שלמה” (“אבן חושן“, 2011), כך גם לגבי ספרי השני [“פעם אולי אכתוב על זה” (“אבן חושן, 2017)] היתה מידה רבה של שונות בהערכות לשירים השונים (השירים המועדפים). אך לא השונות כשלעצמה הפתיעה אותי, אלא מידת השונות הקיצונית. עקומת ההתפלגות, בלשון מתמטית סטטיסטית, היתה די שטוחה, גם אם כמובן לא שטוחה לחלוטין (שמשמעה שכל השירים היו זוכים למידה דומה של אהדה). לא היו בה שיאים (פיקים) בולטים (דהיינו שירים שזכו לאהדה רחבה ומוסכמת כמעט על הכל) ולא היו בה גם שירים רבים שזכו להערכה מועטה במיוחד. אציין מספר עובדות בולטות: מתוך 76 שירי הספר לא היה אפילו שיר אחד שלא צוין לטובה בידי שני מגיבים לפחות (וכאלה היו 9 שירים). האם זה מה שציפיתי? – לא. כל השירים אמנם עברו סף פואטי מסוים לפי השקפתי וגם לפי משפטו של העורך (דוד וינפלד); אך הייתי מודע לכך ששירים מסוימים נופלים באיכותם מאחרים במידה משמעותית יותר מזו ששיקפו המשובים. הייתי מופתע פחות אילו כ-5-10 שירים לא צוינו כאהודים בידי איש מהמגיבים. אלא שרק 15 שירים זכו באהדתם של  7 או יותר מגיבים (אפילו השירהזוכהבפסגה זכה ב-14 אוהביםאוהדים בלבד, דהיינו פחות ממחצית המגיבים). גם זה לא בדיוק לפי ציפיותי, גם הנוכחיות, שהתרסנו מאוד עקב ניסיוני מהעקומה השטוחה ששיקפו המשובים לספרי הראשון.

(אדגיש כי לא הובאו בחשבון דברים שנאמרו בפרטי“, אף שהיו שכתבו הערות ותובנות שהאירו את שירתי במקוריות מפתיעה).

  • רשימות ביקורת

אין ספק שרשימות ביקורת, בעיקר בעיתונות היומית, הן פסגת שאיפותיו של המשורר המצוי. בעוד שסופרים ידועישם מצפים לביקורות חיוביות על ספריהם (כי מן הסתם ביקורת כזו תיכתב), הרי שמשורר מן השורה ועוד יותר מכך, משורר בתחילת דרכו, כמֵה לעצם הופעתה של ביקורת בעיתונות הכללית (גם אם רצוי שזו תהיה חיובית, כמובן). וכבר הכברתי על כך מילים במאמרי המקדים.

בעוד שספרי הראשוןסקיצות לתמונה בלתי שלמה” (שזכה בפרס רמת גן לספרי ביכורים) זכה לביקורות בכל כתבי העת הספרותיים המודפסים שהקדישו באותה עת מקום לרצנזיות [“מאזניים“, “גג“, ועתון 77″, וכמובן באתרים רשתיים רבים (שזה כמובן לאהישגכזה כביר)], הוא לא זכה לביקורת בעיתונים היומיים, אף שציפיתי לכך, ועוד איך.

ספרי השניפעם אולי אכתוב על זה“, לעומת זאת זכה לדברי ביקורת בעיתונים היחידים שבהם נכתבת כיום רשימות ביקורת (“ספריםשלהארץומקור ראשון“). ביקורות והתייחסויות נוספות הופיעו גם בכתבי עת מודפסים ורשתיים וכן באתרים שונים.

במדורהאומרת שירהבמקור ראשון” (2.2.2018) תחת הכותרתיופי פסיפסיכתבה המשוררת המחוננת בכול סרלואי ביקורת שכללה אמירות חודרות על ספרי (שחלקן הפתיעו אף אותי. אציין גם שנדרש אומץ לכתוב בעיתון בעל השקפה ימנית מובהקת על ספר המכיל כמה שירים פוליטייםשמאלניים” (שבהם, היא קובעת, כנראה בצדק, “נחלש כוח השיר“).

יותם ראובני, מבקר השירה הקבוע שלהארץ ספריםכתב רשימה אוהדת תחת הכותרת “‘פעם אולי אכתוב על זה‘: העיסוק במהות השירה כניסיון להגדרה עצמית” (11.5.2018). ברם רשימתו התמקדה בהיבטים הארספואטיים שבספר.

בספריםשלהארץנותרשובלשאתה אמור לצפות לו בדריכות כשבועשבועיים לאחר פרסום הביקורת והוא הציון” (בדירוג  1-10) לספרך. אם הביקורת היאפסק דין“, הציון, חד כמו סכין, הואגזר הדין“. ניתן לדון על יתרונות וחסרונות השיטה מבחינה עיתונאית (רייטינגשהוא המניע העיקרי והפופוליסטי של המערכת), טכנית (ציונים מכותבים בעיתונים ואתרים שונים שאינם מנורמלים או מתוקננים סטטיסטית), חוץ ספרותית (פסיכולוגית וסוציולוגית) וגם ספרותית (לקרוא לטובטוב, ולרערע). יש, כאמור, נימוקים רבים לכאן ולכאן ולא אביא אותם כאן. לעניינינו: גזר דיני – 7. אמנם לא מצאתי לנכון להתנאות בכך, אבל כשראיתי שראובני חלק ציונים זהים לספריהם של דן מירון (ביקורת שירה) ושני אוספי השירה הנרחבים של לאה איילון ואסתר אטינגר שיצאו בסדרה היוקרתית של מוסד ביאליק, שלא לדבר על ציונים נמוכים בהרבה למשוררים ידועים ופופולריים, מצאתי גם שאין צורך לרדת למחתרת.

בתחום כתבי העת המודפסים פורסמה בעיתון 77″ ביקורת על ספרי מאת נעמה ארז (גיליון 400, 2018); עמוס לויתן כתב עליו במדורומצד זה  (גיליון 399, 2018). דבריו אלה פורסמו גם באתר של נילי דגן“. הואיל וכתבי העת אינם מופיעים בתדירות גבוהה, אפשר לקוות שזה סיכום ביניים. [חשוב לציין שמאזנייםנמנע באחרונה מפרסום רצנזיות על ספרים חדשים, ומסתפק בציון הופעתם של ספרים חדשים של חברי אגודת הסופרים; (ואף שזכיתי בכך, זה עניין טכני ונטול משמעות)].

בנוסף התפרסמו רשימות על הספר בכתב העת הרשתי לשירהנתיבים” (גל‘ 17, פברואר 2018) מאת שמעון רוזנברג, ומאת חגית בת אליעזר (“יקום תרבות“, 22.4.2018) אדלינה קליין, איתן קלינסקי ואיציק שחר באתרים אחדים ברשת. היתה גם התייחסות השוואתית מפתיעה ומרתקת של אלי אשד עורךיקום תרבותלשיר אחד מספרי, “חניתה קומי“, תחת הכותרת: “מטליתא ועד חניתהסיפור על נערה מתה שהוקמה לתחייהממרקוס דרך נתן זך ועד דוד אדלר” (“יקום תרבות“, 16.12.2017).

קורה לא אחת שמבקרים שונים רואים את נשוא ביקורתם בזוויות שונות ולעיתים מנוגדות, דהיינו, מה שמבקר אחד רואה כחולשה רואה אחר כחוזקה. לא אביא כאן את עיקרי הביקורות, רק אציין עובדה אחת מעניינת: כמעט כל כותבי הרשימות התייחסו למאפיין אחד בשירתי: הדיוק.

סוף דבר

מאחר שלא תליתי את יהבי ברשת והדרתי עצמי כליל מהבמה, נותרו בעינם רק הביקורת בבמות פתוחות לכל והמשוב הביןאישי, שעליו המלצתי במאמרי המוקדם, כאפיק תקשורת תחליפי או נוסף. פעמים רבות כתבתי או אמרתי או אפילו מלמלתי לעצמי בכנות גמורה: “רק בשביל זה היה כדאי להוציא את הספר“.

נראה שהתחושה בקריאת מאמרי המקדים היתה יותר פסימית מזו שמלווה את הנוכחי. ברם, איני חוזר בי מדברי שם, לא רק בשל האותנטיות שבו, אלא שדומני שהוא משקף את המציאות כהווייתה גם בראייה לאחור. כל תחושה נכונה לזמנה. גם אם ניתן להסיק מסקנות מהפרט אל הכלל, מובן שאופני התקשורת מותאמים לאופיו והעדפותיו החוץפואטיות של כל כותב, ולכן המסקנות צריכות להיות בהתאם. מה שבכל זאת ניתן להסיק מהמקרה הפרטי שלי הוא שהדי הספר, פרט למקרים נדירים, מתפשטים באיטיות ולכן נדרשים אורך רוח וסבלנותבמנות גדושות (שלמשורר המוציא ספר שירה קשה להסכין עמם).

רצוי גם להדגיש שכדי שכלי זה של המשוב יהיה אפקטיבי ויוכל לשמש תחליף (או השלמה) לאמצעים התקשורתיים האחרים שנמנו לעיל, רצוי שלכל משורר יהיו (מלבד קוראים נאמנים המוכנים לספק משוב) גם עמיתים/ות מרובים ככל האפשר למשוב הדדי, כל אחד לפי טעמו וזמנו. נדרש כמובן גם אמון אישי באשר לכנות המשוב וכן הערכה הדדית לכושר השיפוט (גם אם לא חייבים להסכים לכל הערה או הערכה). כמו כן, כדי שהמשוב ההדדי יהיה כן, יעיל ואובייקטיבי, ההתייחסות של משורר למשנהו צריכה להיות מנותקת מאופי המשוב שקיבל על שירתו שלו. זו כפי הנראה דרישה שספק אם רבים מהמשוררים יוכלו לעמוד בה, בעיקר אלה הנישאים תדיר על גלי האוויר החם של פייסבוק. ודווקא בשל כךמשוב כן, הופך להיות מאתגר ונדיר יותר, אך נחוץ לא פחות ואף יותר, כיום.