יוכי צוקר פרלמן / אוושה

יוכי צוקר פרלמן, "אוושה", שירים, ספרי עתון 77 2019, 99 עמ'

 

בינינו

כְּבָר שָׁנִים אֲנִי רוֹצָה לְהַגִּיד לְךָ

שֶׁלֹּוּלֵא שִּׁתַּפְתָּ אוֹתוֹ בְּהִתְלַהֲבוּתְךָ

אוּלַי לֹא הָיָה בּוֹחֵר בָּאוֹפַנּוֹעַ

שֶׁלְּבַסּוֹף הוֹבִיל אֶל מוֹתוֹ.

גַּם אִם הָיָה בּוֹחֵר בִּצְנִיחָה חָפְשִׁית

הָיוּ לוֹ סִכּוּיֵי הִשָּׁרְדוּת גְּדוֹלִים יוֹתֵר.

אֲבָל לֹא אָמַרְתִּי דָּבָר.

אַתָּה כְּבָר נִמְצָא אִתּוֹ בָּעֵבֶר הַשֵּׁנִי

וַאֲנִי עוֹד חוֹלֶמֶת שֶׁיּוֹם אֶחָד

אַנִּיחַ רָאשִׁי עָלֶיךָ וְנִתְחַבֵּק

עַל חוֹף הַסְּלִיחָה.

היש קורא שיוותר אדיש לשיר הזה? מעבר למילים, מעבר לשירה, רחוק מתחומי הידיעה ואי הידיעההשירה של יוכי צוקר פרלמן פוסעת על פני דממה חדה, ריקה וצולפנית של אמת. למרבית התדהמה, זו אמת שיש בה הכל: אמת של ראייה מופכחת, של האשמה, של העצמה והשפלה עצמית, אמת של הסחת דעת, של אומץ ועוד אומץ, ובעיקר אמת של שפה. זו שירה המבקשת לא רק לשקף את האמת אלא גם לחולל אותה. "יָרַדְתִּי לַבְּאֵר – / לֹא תָּפַסְתִּי דָּבָר. / לֹא יָרֵחַ / לֹא כּוֹכָב / גַּם לֹא חֶבֶל תָּלוּי / לְטַפֵּס עָלָיו", היא כותבת בשיר 'הבאר'. ובמקום אחר: "בַּחִפּוּשׁ אַחַר זֶהוּת אֲנִי מִסְתַּבֶּכֶת יוֹתֵר / בַּלָּבִּירִינְת – / פַּעַם אַתָּה, פַּעַם הוּא, / מִשְׁתַּקְּפִים / מִכֹּל הַחֲדָרִים, מֵהַמַּרְאוֹת / הוֹדְפִים אוֹתִי לָרֵיקָנוּת, לְחֹסֶר הָעִנְיָן / לְחֹסֶר הַמַּשְׁמָעוּת" (בשיר 'לבירינת').

יותר מכך, ספר שירה החדש של פרלמן, איוושה, עשיר בתכנים מגוונים, נפלאים, המשתברים כמראות ונציאניות לכל אורכו ומציירים את דיוקנה של המשוררת. יש בהם שירי טבע ('על הר חכליל'), דיוקנאות נשיים ('רְאִי אִשָּׁה, אַתְּ הוֹלֶכֶת וּקְטֵנָה'), ספרותיים ('לשימבורסקה'), משפחתיים ('דברים שקיבלתי מזמן') וארספואטיקה מרתקת (רוֹצָה לִכְתֹּב לְעַצְמִי, / לְעַצְמִי / שֶׁאֵינִי מַכִּירָה'). זהו ספר שירים על רגעים קטנים ('אוּפְּס, דָּרַסְתִּי נְמָלָה שֶׁפִּסְפְסָה / אֶת מַעֲבָר הַחֲצִיָּה') וגדולים ('יְמֵי חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ וּתְשׁוּבָה'), אך בעיקר כאמור זהו ספר על אמת, אמת שאין לה תחליף, וככזה הוא מחולל איוושה לא רק בטבע אלא גם בלב.

יקיר בןמשה