התוואי האופקי

רות ביגר –  התוואי האופקי , ספרי עתון 77 2019, 90 עמ'[***]

אִמִּי אוֹמֶרֶת:
הַסּוּס שֶׁלִּי לְלֹא רְבָב,
בְּהֵמָה אֲדֻמָּה וּגְדוֹלָה.
הַסּוּס שֶׁלִּי מַגִּיעַ
לִמְהִירוּת גְּבֹהָה בִּדְמָמָה.
אֲבָל הַדְּמָמָה, אִמִּי,
(אֵינִי יְכוֹלָה לָהּ יוֹתֵר).

“התוואי האופקי”, ספר ביכוריה של רות ביגר, מצליח לפורר את עריצותו של התוואי האופקי הקנוני, נטול
הפנים, זה המקדש את מראית העין ואינו יכול למפגש אינטימי עם הכאוטיות של החיים כפי שהם. הספר
מתחיל את דרכו מן הדממה הכפויה שחוותה המשוררת בילדותה, כבת לאם הנושאת בגופה ובנפשה את
בלהות העבר. החלל שנפער במרחב השתיקה שבין הילדה לאמהּ הופך ל”יש”, לחומר דחוס שהקוד הגנטי
שלו נמצא בכל תא ותא.
איך אפשר לשכוח “את מה שבלתי אפשרי לזכור?” איך ניתן לבטא במילים את מה שחומק ממילים?
ביגר מדובבת את אזורי הבושה ומלקטת את כל ההפרעות. בכל מוסד חברתי מוטל רבב: יש חתונה – אבל על שמלת הכלולות מהלך ג’וק, יש ילד גאון – אבל עם צרכים מיוחדים, יש אח חייל, גיבור מלחמה – אבל הלום קרב, יש אמא – אך היא לכודה בתוך עברה.
מאחורי הקלעים של הספר מונח זנב שממית: איבר קטוע, מפרכס, מתנועע באי שקט; שארית בשר,
ספק חיה ספק מתה, שניתקה מן הגוף על מנת לשרוד. זנב השממית מובא בעודו מפרפר אל זירת השיר.
שם, צומח ממנו הסיפור החסר ומתפתח לכדי תמונת רגש שלמה. הסיטואציה הטראומטית, מחוררת ומלאה פערים, נותרה קבורה מחוץ לגדר, אך מחומרי הגלם שלה מוקמת מדינה שלמה, ממלכת צללים לתפארת. שירי הספר צומחים מתוך החצר האחורית של התרבות הרשמית ומשרטטים עבור הקוראים והקוראות תעודת זהות של ישראליות אחרת, לא ייצוגית, אלא פצועה, שבירה ומורבידית.

ד”ר אפרת מישורי