עירית אברמסקי, “קטיפת אור“, ספרי עתון 77

לאט

קְחִי אֶת זֶה לְאַט.

כְּמוֹ חָתוּל שֶׁמִּתְעוֹרֵר תַּחַת קַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ,

מִתְמַתֵּחַ וּמִתְלַקֵּק.

קְחִי אֶת זֶה לְאַט.

כְּמוֹ הַיּוֹג שֶׁיּוֹצֵא מִן הַמֶּדִיטַצְיָה,

תְּנוּעַת slow motion בְּסֶרֶט טֶבַע,

עָלֶה הַנּוֹשֵׁר מֵעֵץ בְּבֹקֶר צָלוּל.

כְּמוֹ שֶׁאִמָּא לִפְנֵי מוֹתָהּ

הֵרִימָה אֶת יָדָהּ וְלִטְּפָה אֶת לְחָיַי

קְחִי אֶת זֶה לְאַט.

לְאַט, לְאַט.

שיריה של עירית אברמסקי נעים בתנועה איטית, ארוכה וממושכת. כמו יד הנשלחת פנימה לתוך חומר לא ידוע, כך פועלת לשון השירה של אברמסקיבהיסוס, בסקרנות ובחושניות, מתעכבת על כל רגע ורגע. זוהי שירה עמוקה, הבוחנת את גווניה השונים של הכתיבה (“הגדר מסתרגת לתוך שירַי, זוחלת למיטתי“), אך גם של ההורות (“אבשלום שלי“), הזִקנה (“כבר לא ארדוף יותר חלום, אהיה צמוד קרקע“), נוף המדבר (“סודות חול נודדים“) ושפת הלְבד (“הגעגוע הוא לי חבר“); כל זאת תוך שליטה בחריזה ובצורה הספרותית (שירי בלדות, סונטות, הייקו ופנטום), במחוות למשוררים אחרים ובהומור עצמי רב פנים (“מאז ששמנתי אני דומה לקרמבו, או יותר נכון לקרםבה“). קטיפת אור, ספר שיריה הראשון של עירית אברמסקי, הוא שער חלום נהדר, שאין אלא להיכנס בו פנימה, ולו לרגע להיות בו שטוף אור.

יקיר בןמשה