דוֹּ / מיכל מוגרבי

חדש בספרי עתון 77:

דוֹּ, מאת מיכל מוגרבי, עורכת טל ניצן, 80 עמ

ספר שיריה השני של מיכל מוגרבי דוֹּ פותח באמירה מאתגרת “שִׁירָה מְנַסָּה לַעֲשׂוֹת מַשֶּׁהוּ שֶׁהִיא לֹא”, הנראית כמקיימת דיאלוג או משיבה לחזי לסקלי (‘שירה’) – “שִׁירָה חַיֶּבֶת לַעֲמֹד וּלְדַבֵּר./ לַעֲמֹד עַל מְכוֹנַת כְּבִיסָה מְקֻלְקֶלֶת וּלְדַבֵּר”. בשני המקרים, השירה מנסה או חייבת לעשות משהו שונה, שהוא מעבר לצפוי: לאפשר את אי־אפשרותה. השירה של מיכל מוגרבי מהלכת על הקצה, מודעת לחסר, לבלתי ניתן למילוי ולאיחוי, לחלומות שנתלים על החבל כמו כבסים לייבוש, בניסיון לספוג אור שמש. העולם שמעלה מוגרבי מסויט. האור כבה בו, ואם אינו כבה, הוא מאיר כתמים, האביב שורף, החזית מתקפלת, הראייה קשה, וכדי לראות יש להסתייע במראה, בעינית המצלמה, בהצצה מאחורי סדק. זאת תמונת מציאות קרועה וסוריאליסטית, שמתאחה לרגעים בנוכחותו של ילד. תלתל. נקודת חן מאחורי ברך. צלקת זעירה מתחת לסנטר. חום הלב כולו נאגר “לָרֶגַע הַזֶּה הַיְּחִידִי/ שֶׁבּוֹ הַגּוּף מִתְעוֹרֵר וּמַנִּיחַ לִי// לְהַפְרִיד בֵּין צַעַר לְצַעַר”. ואולי ההפוגה הילדית מאפשרת להפיק מתוך תמונת האימה התבהרות: “מִתְבַּהֲרִים תַּפְקִידַיִךְ – לְדַיֵּק אֶת הַשְּׁתִיקָה/ שֶׁעוֹדָהּ לְכוּדָה בִּגְרוֹנֵךְ כְּמוֹ רְסִיס./ לְפַיֵּס אֶת הָאַהֲבָה”. ולעתים השירה תצליח לעשות את המשהו שהיא לא, כלומר, היא כן: “בַּסּוֹף/ יֵשׁ לְהִתְפַּתֵּל עִם הַזֶּרֶם פַּעֲמַיִם/ וּפַעַם אַחַת נֶגְדּוֹ לַעֲמֹד/ וְלִנְשֹׁךְ”.