שוט ויסקי ושמלה מנייר

עַל קַו הַמַּיִם צַיָּדִים בַּחֲלִיפוֹת וַאֲנִי
עֵירֻמָּה וְהֵם חוֹתְכִים וּמְקַלְּפִים
וּמִתְמַקְּחִים עַל כַּוָּנָה
אֲנִי מְגִנָּה זֶה
הָעוֹר שֶׁלִּי אִם
תַּחְלִיפוּ מָה
יִשָּׁאֵר

אין‭ ‬לה‭ ‬לאן‭ ‬לברוח‭, ‬עוד‭ ‬רגע‭ ‬יפשטו‭ ‬את‭ ‬עורה‭ ‬מעליה‭ ‬וכלום‭ ‬לא‭ ‬יישאר‭ ‬מלבד‭ ‬שיר‭.‬‮ ‬המרדף‭ ‬אחר‭ ‬בשרה‭, ‬הדחיקה‭ ‬האלימה‭ ‬אל‭ ‬קו‭ ‬המים‭, ‬תחושת‭ ‬חוסר‭ ‬האונים‭, ‬העירום‭,‬‮ ‬הפגיעות‭, ‬הסכנה‭ ‬‮–‬‭ ‬כל‭ ‬אלה‭, ‬נחשפים‭ ‬בתמונת‭ ‬חלום‭ ‬אחת‭, ‬קצרה‭ ‬וחדה‭. ‬
אהרוני–רולנד‭, ‬ילדת‭ ‬רחוב‭ ‬פואטית‭, ‬צלמת‭, ‬מוזיקאית‭, ‬יזמת‭ ‬וכותבת‭, ‬מביאה‭ ‬אל‭ ‬השירה‭ ‬משב‭ ‬רוח‭ ‬רענן‭, ‬פראי‭, ‬חצוף‭ ‬ונטול‭ ‬כובד‭ ‬היסטורי‭ ‬של‭ ‬כוכבת‭ ‬רוק‭ ‬אותנטית‭.‬‮ ‬כל‭ ‬פרק‭ ‬הוא‭ ‬רצף‭ ‬של‭ ‬תמונות–חטף‭ ‬שניצודו‭ ‬על‭ ‬ידי‭ ‬הצלמת‭ ‬המיומנת‭: ‬היא‭ ‬לא‭ ‬מתעכבת‭ ‬על‭ ‬הרגע‭, ‬פשוט‭ ‬לוכדת‭ ‬אותו‭. ‬דין‭ ‬כותבת‭ ‬על‭ ‬מפתנה‭ ‬של‭ ‬שפה‭ ‬חדשה‭, ‬שממתינה‭ ‬מעברה‭ ‬השני‭ ‬של‭ ‬התהום‭ ‬אליה‭ ‬קפצו‭ ‬תלמה‭ ‬ולואיז‭. ‬השיר‭ ‬הטיפוסי‭ ‬שלה‭ ‬הוא‭ ‬מנת‭ ‬הרואו‭ ‬שמוגשת‭ ‬בצלחת‭: ‬לא‭ ‬מעובד‭, ‬נוטף‭ ‬דם‭, ‬מפורק‭, ‬ססגוני‭, ‬מפרפר‭, ‬עדיין‭ ‬בועט‭, ‬והולם‭ ‬את‭ ‬הנוף‭ ‬האורבני‭ ‬והתזזיתי‭ ‬שבו‭ ‬הנפש‭ ‬חסרת‭ ‬המנוחה‭ ‬שלנו‭ ‬מחפשת‭ ‬חוף‭ ‬מבטחים‭.‬

ד”ר‭ ‬אפרת‭ ‬מישורי