גליון 408

ימים נוראים

לחילונית גמורה כמוני מסתבר, כי הימים האלה שבין ראש השנה ועד יום הכיפורים נקראים “עשרת ימי תשובה״, “בין כסה לעשור״ וגם “ימים נוראים״. ואלו ימים של סליחות. המונחים היו מוכרים לי באופן כללי, אבל לא היה לי לגמרי ברור שכולם אכן מתכוונים לאותם ימים. לאותו טווח זמן. ולמה אני נדרשת לזה כאן? באופן טבעי, משום שהדברים נכתבים בעיצומם של אותם ימים; וגם משום צאתו לאקרנים של סרט בשם זה, שמתאר את האירועים שהובילו לרצח יצחק רבין מנקודת מבטו של הרוצח יגאל עמיר, בימים אלה ממש; אך גם, ובעיקר, משום שתוך כדי “סגירת״ הגליון, שנפתח בדברי פרידה מחברנו ששון סומך, עלתה בי תחושה של מלמול רב־קולי. טקסטים שיש בהם אימה וחרדה מפני הזמן המכלה, מותם של אהובים, אימיהן של מלחמות ושכול, מגדלי בבל ואיש זאב, תבוסתם של מורים לספרות, וחזון של האומה הישראלית רכובה על פצצת אטום, ולצידם טקסטים שעניינם הדרך לסליחה, כמיהה לאהבה, לביתיות, זיכרון ילדות רב השראה או הקשבה שלווה (לא אפרט כאן, חפשו ותמצאו). עלי להודות, עם זאת, שלתחושתי, קולות החשש והבלבול גוברים על הקולות החותרים לשלווה או להשלמה, וגם המציאות משדרת מנעד קולי שכזה. כן, ימים נוראים, בין כסה לעשור, כשכרגע רב המכוסה על הגלוי.ההרהור הזה מוביל אותי לטקסט של עמיחי חסון, שמספר איך העביר בנעוריו את השהות המעיקה בבית הכנסת, באותם עשרת ימי תשובה, עם אנתולוגיה שערך עגנון, “ימים נוראים״, שבתוכה שיבץ חתן פרס הנובל לספרות הישראלי, היחיד עד כה, קטעים מקוריים שלו במין תעלול קונדסי (“סיפור פשוט: כך השתחל ספרו של עגנון לקאנון״, באתר של בית אבי חי). אז מה שנותר כעת הוא לקוות לשנה טובה יותר מזו שחלפה, ולהציע לכם, לקחת ספר (או כתב עת) ולהקל בעזרתו על אותם ימים נוראים.
  ע.ג.

רשימות‭ ‬מהתחתית‭ – ‬ויקומו‭ ‬החמוצים‭?‬

הנה חלפו שתי מערכות בחירות ומערכת נוספת מאיימת עלינו בתחילת 2020.הנה חלפו שתי מערכות בחירות ומערכת נוספת מאיימת עלינו בתחילת 2020.מפתה לצטט את האמרה המפורסמת של קארל מארקס, ״ההיסטוריה חוזרת על עצמה, קודם כטרגדיה ואחר כך כפארסה״, אבל לא מדויק; מערכות הבחירות הללו שייכות שתיהן לז׳אנר הטרגי־קומי. ואם לא די בכך – בגלל תכיפות האירועים וסמיכותם אין לנו בכלל פרספקטיבה היסטורית, כזו שמאפשרת לדבר על ״היסטוריה שחוזרת על עצמה״. אם נחפש מאורע היסטורי אחר, בעבר הרחוק יותר, שיכול לשמש מודל טרגי לבחירות של 2019, נגיע לבחירות 1992; אז “רמטכ״ל ששת הימים״ יצחק רבין ניצח (ממש לא בנוק אאוט) את יצחק שמיר; ועכשיו ” בנימין רמטכ״ל צוק איתן״ אמנם לא ניצח, אך גם לא הפסיד מול בנימין נתניהו (הגונג אכן נשמע, אך רק לציון הפסקה קלה, לקראת הסיבוב הבא). חוזר על עצמו? לא בדיוק. בבחירות של 1992 היה אכן ממד טרגי (שבא לידי ביטוי ב־1995) אבל הבחירות הכפולות של 2019 אינן הפארסה. יש בהן אמנם אלמנטים קומיים למכביר, אך לנוכח מציאות חיינו היומיומית בשנים האחרונות, אין בכך כל ייחוד.אני מקווה וחרד שאנחנו לא נמצאים בשלב הטרגי של המאורע ההיסטורי. מצד שני, מפחיד הרבה יותר לחשוב על המאור־רע ההיסטורי העכשווי בגלגולו כפארסה. כל ניסיון לחזות או לדמיין זאת ממש מערער את הנפש. תשאלו, מה הקשר בין הדברים האלה לתחנת קרליבך ההולכת ונבנית? אין קשר, למעט אולי המילה ״תחתית״.

מ.ב.