רינה סולומון / מַחְבּוֹא

רינה סולומון, מַחְבּוֹא, ספרי ‘עתון 77’

120 עמ’
_______________________

תִּעְתּוּק

הַלַּיְלָה אֲנִי מִתְלַחֶשֶׁת
עָלֶיךָ

תִּעְתַּקְתִּי שְׁתִיקוֹתֶיךָ
לִכְתָמִים לְלֹא אִזּוּן
דּוֹמֵם עָמוּס
בְּאָפֹר שָׁבוּר
אֲדֹם מָתוּחַ
לָבָן מְיֻתָּם
כָּחֹל יָם עֵינֶיךָ

וַאֲנִי רוֹצָה שְׂפָתַיִם

בהיענות לחוּמרת ציווי סמוי, רינה סולומון מתפנה להתגעשות מילולית המתלווה לחוויה כמו דתית, מתמשכת ומטלטלת גוף ונפש. היא אוספת את כוח כתיבתה על עולם הדימויים העשיר והמרובד שלה, הנוטל בקלות ובנביעה פנימית מן המקורות היהודיים ומעולם הטבע, כדי לְהַמְשִׂיג ולהעיד על ההתמסרות הסיזיפית לרזֵי הכוחות המחיים, המפוררים והמשקמים של פרשת האהבה הניצבת בלבו של קובץ שירים זה – אשר מושׂאה קָשִׁיחַ וּמוּרָם על כַּן נישא כבלתי ניתן להשגה, אך תוכו רך ופגיע, ומייחל למגע המרפא.
בניסיון להקיף במילים מסע מתמשך זה, להתרומם ולהתחזק מתוך הַדִּבְרוּר אותו, ללא שיפוטיות, בחיפוש קדחתני אחר כל גווני הרגש הגואה, היא עושה מעשה בשירה נוקבת, השואבת את עוצמתה מהיכולת לקומם במילים את סיפור האהבה שלה, על כל רבדיה הנגללים ללא חסך כאדוות מתוקות-כואבות, בנדיבות, תשוקה וחסד.

(סוזי רזניק)