תומר קליין | מאובנים שהוחתמו בנפש

כתיבתו‭ ‬של‭ ‬תומר‭ ‬קליין‭ ‬עשירה‭, ‬מקורית‭, ‬מרובת‭ ‬אסוציאציות‭ ‬ושופעת‭ ‬במושאיה‭ ‬ובלשונה‭ ‬כמעט‭ ‬כדי‭ ‬סחרור‭. ‬היא‭ ‬מזמנת‭ ‬מפגש‭ ‬מרענן‭ ‬עם‭ ‬חומרים‭ ‬שאינם‭ ‬רווחים‭ ‬בשירת‭ ‬ה‭"‬אני‭" ‬של‭ ‬ימינו‭. ‬דרך‭ ‬הממברנה‭ ‬הסלקטיבית‭ ‬של‭ ‬עיניו‭ (‬בשיר‭ "‬ניצוצות‭ ‬מזמן‭ ‬אחר‭") ‬לוקח‭ ‬אותנו‭ ‬המשורר‭ ‬לסיור‭ ‬בעולמו‭ ‬הפואטי‭ ‬שבו‭ ‬פיסות‭ ‬אנרגיה‭ ‬קוונטיות‭ ‬מתאבכות‭ ‬בצד‭ ‬כנפיו‭ ‬של‭ ‬איקרוס‭; ‬תכלת‭ ‬משפטים‭ ‬מנוקדת‭ ‬כיעלים‭, ‬שריון‭ ‬עשוי‭ ‬קשקשי‭ ‬אותיות‭ ‬ומשבים‭ ‬בוראי‭ ‬זיכרון‭ ‬נעים‭ ‬במנהרות‭ ‬הרוח‭ ‬של‭ ‬הנפש‭.‬

עיקר‭ ‬השירים‭ ‬בספר‭ ‬עוסק‭ ‬בזיכרון‭, ‬אותם‭ ‬‮"‬מאובנים‭ ‬שהוחתמו‭ ‬בנפש‮"‬‭ ‬שהמשורר‭ ‬מלקט‭ ‬מעומק‭ ‬בשרו‭ ‬המטאפורי‭, ‬ובהתמסרות‭ ‬הכמעט‭ ‬על–כורחית‭ ‬לכתיבה‭, ‬כמעשה‭ ‬בריאתי‭ ‬וסיזיפי‭ ‬כאחד‭. ‬גם‭ ‬למרכיבי‭ ‬הכתיבה‭, ‬הצלילים‭ ‬והאותיות‭, ‬שקליין‭, ‬‮"‬פיראט‭ ‬של‭ ‬מילים‮"‬‭ ‬כהגדרתו‭, ‬תר‭ ‬אחריהן‭ ‬בלהיטות‭, ‬נשמר‭ ‬מקום‭ ‬של‭ ‬כבוד‭ ‬בספר‭, ‬אך‭ ‬פה‭ ‬ושם‭ ‬מגיחות‭ ‬גם‭ ‬קרניים‭ ‬של‭ "‬שמש‭ ‬ילדותית‮"‬‭ ‬קלה‭, ‬והוא‭, ‬כעץ‭ ‬ירוק‭ ‬עד‭ ‬באביב‭ ‬מחשבתו‭, "‬שוחק‭ ‬עם‭ ‬שדוני‭ ‬היער‭".‬

‭"‬כדי‭ ‬להיות‭ ‬משורר‭, ‬צריך‭ ‬להיות‭ ‬קצת‭ ‬משוגע‭" ‬כותב‭ ‬תומר‭ ‬קליין‭, ‬ונותר‭ ‬לאחל‭ ‬לו‭ ‬כי‭ ‬יתמיד‭ ‬בשיגעונו‭ ‬זה‭.‬

סיגל‭ ‬אשל