ירון רביד / למלא את הרֶווח

‮”‬אֲנִי‭ ‬מִתְיַשֵּׁב‭, ‬מְגַלֶּה‭ ‬שֶׁאֲנִי‭ ‬בַּחֶדֶר‭ ‬שֶׁלּוֹ‭ ‬וְנִזְכָּר‭:‬

יֵשׁ‭ ‬אֶת‭ ‬הַיְּשִׁיבָה‭ ‬הַטֶּלֶפוֹנִית‭ ‬בְּאַחַת

וְיֵשׁ‭ ‬אֶת‭ ‬הָעוֹף‭ ‬עַל‭ ‬הַשַּׁיִשׁ‭ ‬שֶׁהִפְשִׁיר‭ ‬וַאֲנִי‭ ‬צָרִיךְ‭ ‬לְהַכְנִיס‭ ‬אוֹתוֹ‭ ‬לַתַּנּוּר‭ ‬

וְיֵשׁ‭ ‬אֶת‭ ‬הַמִּכְתָּב‭ ‬שֶׁאֲנִי‭ ‬צָרִיךְ‭ ‬לִשְׁלֹחַ‭ ‬לַקֻּפַּת–חוֹלִים‭ ‬

וְיֵשׁ‭ ‬אֶת‭ ‬חֶשְׁבּוֹן‭ ‬הַחַשְׁמַל‭ ‬שֶׁצָּרִיךְ‭ ‬לְשַׁלֵּם‭ ‬

אֲנִי‭ ‬קוֹפֵץ‭ ‬מֵהַמִּטָּה‭ ‬שֶׁלּוֹ

פַּחַד‭ ‬עוֹלֶה‭ ‬בִּי

הַדְּאָגוֹת‭ ‬שֶׁלִּי‭ ‬פּוֹלְשׁוֹת‭ ‬לַחֶדֶר‭ ‬הַזֶּה

אֲנִי‭ ‬מְזַהֵם‭ ‬לוֹ‭ ‬אֶת‭ ‬הַיַּלְדוּת‮”‬

עולם‭ ‬ילדוּת‭) ‬עמ‮’‬‭(48)‬

 

גבר‭ ‬נכנס‭ ‬ל‮”‬מאורה‮”‬‭ ‬של‭ ‬בנו‭. ‬‮”‬מנסה‭ ‬לקלוט‭ ‬קצת‭ ‬ממנו‭, ‬להיכנס‭ ‬לו‭ ‬לראש‮”‬‭. ‬עד‭ ‬מהרה‭ ‬חדר‭ ‬הילדות‭ ‬של‭ ‬בנו‭ ‬משגר‭ ‬אותו‭ ‬בעל‭ ‬כורחו‭, ‬במנהרת‭ ‬המרחב–זמן‭, ‬אל‭ ‬חדר‭ ‬הילדות‭ ‬שלו‭. ‬הוא‭ ‬הוזה‭ ‬במתיקות‭ ‬ונזכר‭ ‬בעברו‭, ‬בזמנים‭ ‬אחרים‭ ‬בהם‭ ‬יכול‭ ‬היה‭ ‬‮”‬להפליג‭ ‬בלי‭ ‬גבול‮”‬‭. ‬אבל‭ ‬הרף‭ ‬אחר‭ ‬כך‭ ‬החלום‭ ‬מתפוגג‭ ‬והוא‭ ‬נחבט‭ ‬שוב‭ ‬בעיקרון‭ ‬המציאות‭ ‬של‭ ‬אדם‭ ‬מבוגר‭ ‬שימיו‭ ‬רצופים‭ ‬מטלות‭ ‬וטרדות‭ ‬קטנות‭, ‬ואיתן‭ ‬מגיעה‭ ‬גם‭ ‬הבהלה‭ ‬האבהית‭:‬‭ ‬‮”‬אני‭ ‬מזהם‭ ‬לו‭ ‬את‭ ‬הילדות‮”‬‭.‬

השיר‭ ‬הזה‭ ‬מקמפרס‭ ‬את‭ ‬הד‭.‬נ‭.‬א‭ ‬המיוחד‭ ‬של‭ ‬‮”‬למלא‭ ‬את‭ ‬הרווח‮”‬‭ – ‬ספר‭ ‬השירה‭ ‬הראשון‭ ‬של‭ ‬ירון‭ ‬רביד‭. ‬מדובר‭ ‬בשירת‭ ‬מרחבים‭ ‬היברידית‭, ‬ספוקן–וורדית‭, ‬שקיבלה‭ ‬חיים‭ ‬חדשים‭ ‬על‭ ‬הדף‭ ‬וכל‭ ‬הזמן‭ ‬מיטלטלת‭ ‬בין‭ ‬העולמות‭:‬‭ ‬בין‭ ‬הבמה‭ ‬למדיום‭ ‬הכתוב‭, ‬בין‭ ‬הדיבור‭ ‬השגור‭ ‬בשפת‭ ‬היום–יום‭ ‬לפיוטי‭, ‬בין‭ ‬העבר‭ ‬על‭ ‬כאביו‭ ‬ואובדניו‭ ‬להווה‭ ‬על‭ ‬שמחותיו‭ ‬הקטנות‭ ‬והחולפות‭, ‬בין‭ ‬עיקרון‭ ‬המציאות‭ ‬לפנטזיה‭ ‬ולקסם‭ ‬שהטווייה‭ ‬השירית‭ ‬מאפשרת‭. ‬רביד‭ ‬נסמך‭ ‬על‭ ‬ה‮”‬פעם‮”‬‭ ‬ורוקם‭ ‬ממנו‭, ‬מתוך‭ ‬הגעש‭ ‬והיופי‭ ‬של‭ ‬אז‭, ‬את‭ ‬ההווה‭ ‬והעתיד‭ ‬של‭ ‬חייו‭. ‬כמו‭ ‬שהוא‭ ‬עצמו‭ ‬מיטיב‭ ‬לנסח‭ ‬באחת‭ ‬ההצהרות‭ ‬הפואטיות‭ ‬האחרונות‭ ‬שמופיעות‭ ‬בספר‭:‬‭ ‬‮”‬פַּעַם‭ ‬הָיִיתִי‭ ‬אוֹקְיָנוֹס‭ ‬מִשְׂתָּרֵעַ‭ ‬עַד‭ ‬הָאֹפֶק‭, ‬סְפִינַת‭ ‬מִפְרָשׂ‭ ‬בֵּין‭ ‬גַּלִּים‭ ‬סוֹעֲרִים‭ ‬וְיָם‭ ‬חָלָק‮”‬‭ (‬‮’‬פעם‭ ‬הייתי‮’‬‭, ‬עמ‮’‬‭ ‬110‭). ‬בואו‭ ‬להתנודד‭ ‬איתו‭ ‬בהתרגשות‭ ‬בין‭ ‬הקטבים‭ – ‬בין‭ ‬הסערה‭ ‬לשקט‭ ‬ובחזרה‭. ‬לא‭ ‬תתחרטו‭.‬

                              ‬נעם‭ ‬פרתום

      ‬‭ ‬