בִּתְיָה לֶוִין | יוכבדבתפרעֹה

בִּתְיָה‭ ‬לֶוִין   |    יוכבדבתפרעֹה

‭*‬

בְּנִי‭ ‬מֹשֶׁה‭,‬

אֲנִי

אִמּוֹ‭ ‬הַיְּחִידָה

יוֹכֶבֶדבַּתפַּרְעֹה‭.‬

שיריה‭ ‬של‭ ‬בִּתיה‭ ‬לוין‭ ‬נעים‭ ‬במהירות‭ ‬מפתיעה‭, ‬כמו‭ ‬במין‭ ‬מערבולת‭ ‬זריזה‭ ‬או‭ ‬פירואט‭ ‬וירטואוזי‭, ‬ומצליחים‭ ‬להקיף‭ ‬בתנועתם‭ ‬הזורמת‭, ‬המוזיקלית‭ ‬כל‭ ‬כך‭, ‬מהלך‭ ‬מרחיק‭ ‬לכת‭ ‬של‭ ‬חיים‭ ‬שלמים‭ ‬או‭ ‬של‭ ‬מחויבות‭ ‬גורלית‭ ‬לזולת‭, ‬על‭ ‬התקוות‭ ‬והשברים‭ ‬הכרוכים‭ ‬בהם‭. ‬כך‭ ‬הדבר‭ ‬בשיריה‭ ‬הנפלאים‭ ‬והכואבים‭ ‬המוקדשים‭ ‬לאמה;‭ ‬כך בשיריה רבי החן והמשועשעים המוקדשים לילדיה‭, ‬כלומר‭ ‬לאימהותה‭ ‬שלה‭; ‬כך‭ ‬בשירים‭ ‬המתארים‭ ‬את‭ ‬תנועת‭ ‬המטוטלת‭ ‬שלה‭ ‬בין‭ ‬כתיבת‭ ‬שירה‭ ‬לעבודתה‭ ‬כמטפלת‭ ‬בקשישים‭; ‬וכך‭ ‬בשירים‭ ‬המוקדשים‭ ‬לחווית‭ ‬ההגירה‭ ‬שלה‭: ‬מסעה‭ ‬הארוך‭ ‬מילדותה‭ ‬ברוסיה‭ ‬הסובייטית‭ ‬לחייה‭ ‬הבוגרים‭ ‬בבאר‭ ‬שבע‭.  ‬

יש‭ ‬ביצירתה‭ ‬של‭ ‬לוין‭ ‬שיווי‭ ‬משקל‭ ‬מרתק‭ ‬בין‭ ‬הקלות‭ ‬המפליאה‭ ‬של‭ ‬מעשה‭ ‬השיר‭, ‬שיש‭ ‬בו‭ ‬תמיד‭ ‬קריצת‭ ‬עין‭ ‬אירונית‭ ‬ולפעמים‭ ‬אפילו‭ ‬דמונית‭, ‬לבין‭ ‬התמסרות‭ ‬שלמה‭, ‬שכולה‭ ‬רצינות‭ ‬ועומק‭, ‬להכרעות‭ ‬היסוד‭ ‬של‭ ‬חייה‭ ‬‮–‬‭ ‬אהבה‭, ‬אימהות‭, ‬כתיבה‭. ‬האלגנטיות‭ ‬המיוחדת‭ ‬של‭ ‬לוין‭ ‬דורשת‭ ‬לפעמים‭ ‬סוג‭ ‬של‭ ‬התכווננות‭ ‬מצד‭ ‬הקורא‭ ‬שאינו‭ ‬מצפה‭ ‬לה‭ ‬‮–‬‭ ‬אינו‭ ‬מורגל‭ ‬לנכונותן‭ ‬המתמדת‭ ‬של‭ ‬מילותיה‭ ‬לדלג‭, ‬להתהפך‭, ‬לזנק‭ ‬הלאה‭, ‬לבעוט‭ ‬בחזרה‭ ‬וכו‮’‬‭ ‬‮–‬‭ ‬אבל‭ ‬ברגע‭ ‬שמושג‭ ‬הקשב‭ ‬הנכון‭ ‬מתגלים‭ ‬שיריה‭ ‬במלוא‭ ‬ממשותם‭:‬ מעין‭ ‬של‭ ‬יופי‭ ‬בלתי‭ ‬צפוי‭ ‬ואנרגיה‭ ‬פואטית‭ ‬חד־פעמית‭ ‬הבולטים‭ ‬באחרותם‭ ‬המתריסה‭ ‬על‭ ‬רקע‭ ‬השירה‭ ‬הישראלית‭ ‬בת‭ ‬זמננו‭.‬‭ ‬

אלי‭ ‬הירש