דביר שרעבי | זְמַן עֲזִיבַת הָרֶחֶם

דביר‭ ‬שרעבי  |   זְמַן‭ ‬עֲזִיבַת‭ ‬הָרֶחֶם

 

 

מַתֶּכֶת

וְזוֹהִי‭ ‬תּוֹרָתוֹ‭ ‬שֶׁל‭ ‬הַגּוּף‭: ‬רַעַל‭ ‬וְהֶבֶל‭ ‬וְזֶרַע
בְּסַךְ‭ ‬הַכֹּל‭ ‬מַתֶּכֶת‭ ‬אוֹסֶפֶת‭ ‬זִכְרוֹנוֹת‭ ‬חֲשֵׁכָה
אָז‭ ‬תִּסְלְחִי‭ ‬לִי‭ ‬אִמִּי‭ ‬כְּשֶׁאֲנִי‭ ‬נוֹפֵל‭ ‬לַשִּׁגָּעוֹן
חָשׁוּב‭ ‬שֶׁתֵּדְעִי (לִפְנֵי שֶׁיִתְרַחֵשׁ‭ ‬אָסוֹן):‬
הַפֶּצַע‭ ‬שֶׁלִּי‭ ‬הוּא‭ ‬זְמַן‭ ‬עֲזִיבַת‭ ‬הָרֶחֶם
לֹא‭ ‬רָצִיתִי‭ ‬לִצְעֹק‭ ‬חַיִּים‭. ‬עַד‭ ‬הַיּוֹם
אֲנִי‭ ‬מְסָרֵב

ספר הביכורים – “זמן עזיבת הרחם” – הוא כַּף בכי הגון ליום של פורענות; דביר שרעבי כותב שירה של יהודים – קינות, וידויים, תחינות, בקשות  – הממשיכות מסורת עתיקת יומין, ומבקשות להבין את פשר חייו של ההולך בעולם. ביד בטוחה של אזמל מנתחים; שירתו נעוצה בפצע, נוקבת עמוק בשבר, מטולטלת בין גלות עזה לחורבן ירושלים, בין בית הכנסת של סבא לחוף הים המופקר, בין ערוות הגוף השפל לגילוי נבואה. אך גם, יש ביסודה, תחנונים לעדינות, השתוקקות לרחמים, תיקון ותשובה והצלה.

יעקב ביטון