רקפת שחר־קריס / לחוה לא היתה אם שתערסל אותה

‭*‬

אָמַרְתִּי‭ ‬אֲנִי‭: ‬לְחַוָּה‭,‬
רַכָּה‭ ‬כַּחֲשׂוּפִית‭,‬
לֹא‭ ‬הָיְתָה‭ ‬אֵם‭ ‬שֶׁתְּעַרְסֵל‭ ‬אוֹתָהּ‭ ‬בְּחֵיקָהּ
וְהַנָּחָשׁ‭ ‬לָחַשׁ
וְאָדָם‭ ‬שָׁתַק
וּפִרְחֵי‭ ‬צִפּוֹר‭ ‬גַּן‭ ‬הָעֵדֶן‭ ‬שֶׁשָּׁתַל‭ ‬סָבִי‭ ‬
יַשְׁמִיעוּ‭ ‬בְּבוֹא‭ ‬הַיּוֹם
אֲנָחָה‭ ‬רַכָּה

 

לחוה לא היתה אם שתערסל אותה, ספר הביכורים של רקפת שחר־קריס, נכתב במשך כשלוש שנים, אבל החומרים כבר היו שם, ממתינים לטלטלת הקליידוסקופ שמביאות איתן המילים. בקליידוסקופ התמונה המתקבלת היא סימטרית, השברים מסתדרים בהרמוניה זה לצד זה, ואילו השירים מפוכחים מכדי להאמין בהרמוניה. הם מסתכלים במציאות “ישר לפנים”, וגם כאשר הם מחפשים נחמה שתשקיט את הצרעות המתקוטטות, הם יודעים שהנחמה זמנית ותתחלף בשבר נוסף. שירי הספר משרטטים מהלך שנע מחיי משפחה לגירושין, ומשם ליחסים קצרי מועד, לכמיהה לאהבה שבאה באמצע החיים, ושוב לנזקי ההתרווחות על הספה. ברבים מהשירים אין קול אחד או דמות אחת שלטת, אלא כמה דמויות שלכל אחת מהן קול משלה, והיא מבקשת שיאזינו לה בתוך ההמולה, לעיתים כחלק ממקהלה או רב שיח, אבל גם בנפרד. ההאזנה לקולות הרבים פותחת פתח להסתכלות מפתיעה, קשובה לאפשרויות חדשות, לפעמים בתוספת מבט משועשע או ציני.

אלי הירש