לאה פוקס | (אל) תעשי גלים

חברוֹת

הָיָה דְּבַשׁ טוֹב
וְהֶחֱלַקְנוּ עַל
גְּדוֹת הַזְּמַן
וּלְרֶגַע
הַסֶּכֶר הִתְפּוֹגֵג

וְרַק אַחַת בֵּינֵינוּ
נֶאֶנְחָה מִדֵּי פַּעַם
וְרָצִינוּ לִקְטֹף מִמֶּנָּה
עֲלֵי סִרְפָּד.

בספר (אל) תעשי גלים מזמינה אותנו המשוררת להחליק על גדות הזמן, לעתים הרוגע ולעתים הסוער. חלק מהשירים מתמודדים עם רגעי חיים שחלפו ממקום של השלמה שקטה: “לֹא נַעֲלֶה עוֹד בְּשַׁבָּת/ לִסְטֵלָה מֵָארִיס/ בְּמַדְרֵגוֹת הָאֶבֶן/ מֵרְחוֹב הַגֶּפֶן”. אחרים מצליחים לשחזר פרקים מן העבר ולהכניס אותנו לתוך מסכת ביוגרפית שלמה של מקומות, דמויות ואירועים של מי שמעידה על עצמה בכנות וידויית: “וַאֲנִי חָזַרְתִּי לִהְיוֹת/ לֵאָה מֵהָעִיר הַתַּחְתִּית/ שֶׁל גַּרְעִינֵי אֲבַטִּיחַ/ מְיֻבָּשִׁים בַּשֶּׁמֶשׁ”. שירי הספר ניחנים במבט מדויק ובסנסואליות אמינה. יש בהם שעוסקים במערכות יחסים טעונות בין בני זוג (‘בדרך’) ויש שמשרטטים את סבך היחסים שבין מורה לתלמידים (‘קשת’, ‘רשומון של מורה’). המשוררת משרטטת בגעגוע את דיוקנאות הוריה ומתמודדת בנחישות עם מקומה בגנאלוגיה המשפחתית: “אֲנִי שׁוֹטֶפֶת זִכְרוֹנוֹת/ מִבָּנַי עַתִּירֵי הַכְּאֵב,/ מַתִּיזָה מַיִם זַכִּים/ עַל נְכָדַי הָרַכִּים”. זהו ספר שבו ניסיון של חיים שלמים נפגש עם אהבת האמנות והשירה לפירואט מלא חיים.                                                                                                                                                             רפי וייכרט

לאה פוקס־הרץ, נולדה ומתגוררת בחיפה, היא מורה, מדריכה ומרצה לספרות. מוסמכת התוכנית לכתיבה יוצרת, בוגרת ספרות ולשון עברית ושפה וספרות אנגלית באוניברסיטת חיפה, וכן מוסמכת התוכנית לניהול חינוכי באוניברסיטת ליברפול. ספרה סיפורים במקום שוקולד ראה אור בהוצאת זק ב־2008. גיוונית – סדרת חוברות להוראה בינתחומית בספרות לחט״ב, יצאה לאור בהוצאת רכס. (אל) תעשי גלים הוא ספר השירה הראשון שלה.

 

(אל)‭  ‬תעשי‭ ‬גלים

מֵרֹב‭ ‬שֶׁאָמְרוּ‭ ‬לִי

אַל‭ ‬תַּעֲשִׂי‭ ‬גַּלִּים‭,‬

שָׁתַקְתִּי‭.‬

פַּעַם‭, ‬ כְּשֶׁגַּלֵּי‭ ‬הַיָּם‭  ‬מִלְּאוּ‭ ‬פִּי‭ ‬וּנְחִירַי

עָשִׂיתִי‭ ‬גַּלִּים‭ ‬בְּיָדַי

מֵרֹב‭ ‬פַּחַד‭.‬

הַיּוֹם‭, ‬ כְּשֶׁאֲנִי‭ ‬מְדַבֶּרֶת‭,‬

הַשְּׁתִיקָה‭ ‬בּוֹעֶטֶת‭ ‬וְשׁוֹאֶלֶת

‭- ‬וּמָה‭ ‬אִתִּי‭?‬

וַאֲנִי‭ ‬עוֹנָה‭:‬

‭- ‬הַשִּׁירִים‭ ‬הֵם‭ ‬הַשְּׁתִיקָה‭ ‬שֶׁלִּי‭.‬

הֵם‭ ‬עוֹשִׂים‭ ‬אַהֲבָה‭ ‬בִּמְקוֹמִי‭.‬

אֲפִלּוּ‭ ‬גַּלִּים‭.‬

וְהַסִּירֵנוֹת‭? ‬ לוֹאֶטֶת‭ ‬הַשְּׁתִיקָה‭,‬

פִּתְּלוּ‭ ‬גּוּפָן‭ ‬סְבִיב‭ ‬נֵבֶל‭ ‬שִׁירָתָן

כִּמְעַט‭ ‬פִּתּוּ‭ ‬אֶת‭ ‬אוֹדִיסֵאוּס‭ ‬וּמַלָּחָיו

לְהַשְׁלִיכָם‭ ‬לְקֶצֶף‭ ‬מְצוּלוֹת‭.‬

אַךְ‭ ‬הוּא‭ ‬עָקַד‭ ‬עַצְמוֹ‭ ‬לְתֹרֶן‭ ‬הַסְּפִינָה‭,‬

בְּדוֹנַג‭ ‬אָטַם‭ ‬אָזְנֵי‭ ‬אֲנָשָׁיו‭.‬

כָּךְ‭ ‬נוֹתָר‭ ‬רַק‭ ‬אֶחָד

שֶׁשָּׁמַע‭ ‬זִמְרָתָן‭ ‬וָחַי‭.‬

וַאֲנִי‭ ‬אוֹמֶרֶת‭ ‬

זֶה‭ ‬קוֹרֶה

כְּשֶׁבְּכָל‭ ‬זֹאת‭ ‬עוֹשִׂים‭ ‬גַּלִּים‭.‬

(מחווה‭ ‬לשיר‭ “‬גאווה‭” ‬מאת‭ ‬דליה‭ ‬רביקוביץ)‬