רחל בר יוסף דדון | לאי אקח אותך,לאי

“אני כותבת שיר עכשיו” מכריזה רחל בר יוסף-דדון בשיר ‘הומיה’, הפותח את הספר, ולשם כך נחוץ לה שקט, היא ממשיכה. ואז מפתיעה – “אני מברברת”. או בהמשך “אינני משוררת”. רחל בר יוסף דדון כותבת שירת אהבה ועל אהבה. אהבת שירה, אהבת איש לאישה ואישה לאיש ואף שיר אהבה ל’אוסידי’. “כאב ניצוץ עתיק” חובר לואן גוך, לדליה רביקוביץ או לאה גולדברג. זוהי שירה מהללת לנשגב וגם ליומיומי, הקטן, מזמינה לקפוץ גבוה, וגם להביט היישר, או למטה מזה. צבעיה עשירים, אקזוטיים, היא מגיעה עד זנזיבר, אבל נשארת גם במתנ”ס רובע ב’ או אחר בעיר מגוריה, מלקקת גלידה אדומה. משהו תם וילדי מכתיב מרקם עשיר של קודש, הומור וכמיהה. זוהי שירה של משוררת, שירת אמת.

*

רחל בר־יוסף־דדון היא פסיכולוגית קלינית; זהו ספר שיריה הראשון. רחל פרסמה מאמרים מקצועיים, וספר עזרה עצמית. היא בת למשפחה הכותבת וחוקרת ספרות. מתגוררת ועובדת באשדוד, לשם עברה מירושלים בעקבות משפחת בעלה הענפה, שמוצאם מתוניס.

 

הוֹמִיָּה‭ ‬אַתְּ

אֲנִי‭ ‬כּוֹתֶבֶת‭ ‬שִׁיר‭ ‬עַכְשָׁו‭.‬

הֱיֵה‭ ‬שָׁקֵט‭. ‬‮

אֲנִי‭ ‬לֹא‭ ‬יוֹדַעַת‭ ‬

כְּתֹב‭ ‬שִׁירָה‭. ‬

אֲנִי‭ ‬מְבַרְבֶּרֶת‭. ‬

קִירוֹת‭ ‬לְבָנִים‭ ‬

לֹא‭ ‬מִתְגַּבְּהִים‭ ‬עָלַי‭. ‬

אֶצְבָּעִי‭ ‬מְתַקְתֶּקֶת‭. ‬

נִשְׁמָתִי‭. ‬

וְרֹד‭ ‬הָעֶרֶב‭ ‬

הַנִּפְרָשׂ‭ ‬בְּעַנְנֵי‭ ‬הַמַּעֲרָב‭ ‬

יָבִיא‭ ‬זְבוּלוּן‭ ‬אֵלַי‭. ‬

אֵינֶנִּי‭ ‬מְשׁוֹרֶרֶת‭. ‬

אֲנִי‭ ‬רַק‭ ‬שִׁפְחַת‭ ‬הַדּוֹרוֹת

הַשּׁוֹאֶפֶת‭. ‬

מְסִלַּת‭ ‬סֻלַּם‭ ‬יַעֲקֹב‭ ‬

הַמֵּעֵז‭. ‬

אֱלֹהַי

בָּרְכֵנִי‭ ‬נָא‭ ‬בְּשִׁירַת‭ ‬עוֹלָם‭. ‬

בָּרְכֵנִי‭ ‬בַּיֹּפִי‭ ‬הַנֶּעֱלָם‭. ‬‮ ‬

עֲשֵׂנִי‭ ‬

הוֹמִיָּה‭.‬