ציפור ניצולה
צִפּוֹר נִצּוֹלָה
עִם מִסְפָּר עַל הַזְּרוֹעַ
מַטָּה אֶת רֹאשָׁהּ לְאָחוֹר
פּוֹעֶרֶת מַקּוֹר.
אֵין אוֹר
בִּקְצֵה הַמִּנְהָרָה,
הִיא מְזַמֶּרֶת
וְאִם יֵשׁ אוֹר
זֹאת בֶּטַח רַכֶּבֶת
('ציפור ניצולה', עמ' 16)
"תולדות הנעיצה", ספר ביכוריו הנועז של אביעד נתנאל, התחיל ב"חור של נעץ" והסתיים במחזור שירים שלם ומגובש. יסודו בהליכה אל מחוזות העבר, וריגול אחר חוויות קיצוניות, שנמשו מן הארכיון הנפשי ויכלו לעבור את הטרנספורמציה הנדרשת על מנת להיוולד מחדש כשירים. שפתם של השירים אינה מתפקדת כרפורטז'ה על אירועי העבר, אלא היא עצמה נעשית עדות, חומר חי, תוסס ונפיץ, שנע במשלב שבין "אוסקוט" ו"שרמוטה" לבין "עופר איילים מתבוסס בבשמיו". הכותב משוטט בתעלות הביוב של העיר והנפש, בסימטאות ומאורות אפלות, ובנופים שיש בהם תשוקה, כאב, יופי וריקבון, והוא נתון בזיקה מתמדת ל"יומנו של גנב" של ז'אנה ו"פרחי הרע" של בודלר. הספר מנסה למיין את מניפת החוויות הללו ולהתוות להן מעין כרוניקה, על אף שכולן משתרגות זו בזו, ויוצרות שברי עולם מסוייט וצבעוני: הן מתחילות בילדות ספוגת דימויי שואה, עוברות דרך מצבי־קצה של התפרקות והתמוטטות ומסיימות במרחב נשימה חדש, מלא תקווה.
ד"ר אפרת מישורי