[…] אני זוכר רגע בילדותי באור דמדומים בגן משחקים רחב ידיים עם חול של ממש ואין אדם ואין ילד בגן. בבטלת ילדות ארוכה התנדנדתי בנדנדה כאשר לפתע עננת מחשבה קודרת – איך ייתכן שאהיה באחד הימים למבוגר ולא ארצה להתנדנד עוד. זה היה בלתי נתפס לפחות כמו המוות. אולי בעצם תפסתי את המוות.
האם אדם יכול לשחק ״תופסת״ גם כשהזמן שבו היה ילד חלף? להמשיך לשחק בעודו אחד בלבד, ועם זאת לא לשחק עם עצמו?
יללה
כְּשֶׁהָאַרְיֵה בְּגַן הָעִיר שָׁאַג
וְהַחֲנֻיּוֹת עֲדַיִן לֹא הָיוּ
וַאֲחוֹתִי הָיְתָה תִּינֹקֶת
וַאֲנִי עֲדַיִן לֹא
פִּתְאוֹם עָמַדְתְּ
וְהָאוֹר הַזֶּה שֶׁל תֵּל אָבִיב
בְּצָהֳרֵי הַיּוֹם הִכָּה לְלֹא רַחֵם
וְכִמְעַט שָׁאַגְתְּ.
אֲבָל אַבָּא הָיָה בָּעֲבוֹדָה,
אֲחוֹתִי הָיְתָה תִּינֹקֶת
וַאֲנִי עֲדַיִן לֹא.
[…]