רונית יצחקי כותבת שירה חיונית, מתפרצת, כזו שתובעת להיקרא משום שיש לה סיפור שתובע להישמע. זהו סיפור על זיכרונות מודחקים מפגיעה מינית בילדות, על "סוס הפרא" של הטראומה שהשתלט על חייה, ועל הגוף שזוכר למרות עוצמת ההדחקה. אך יותר מכול, זהו סיפור על המסע הקליני הארוך – כמטופלת וכמטפלת – שעשתה כדי להתוודע לטראומה וללמוד לחיות לצידה.
זהו ספר שירה מיוחד במינו. ראשית, בגלל אופיים המרובד של החומרים המובאים בו, שמקורם בשלוש קליניקות שונות: באחת, פגשה המשוררת טיפול EMDR פזיז ורשלני וקרסה לתוך עולם מוצף בשברי זיכרונות מחרידים; בשנייה, זכתה למטפל מקצועי ואנושי שאיפשר לה לעכל את הזיכרונות הקטועים ולהאמין שאפשר לשוב לחיים; והשלישית היא זו שבה המשוררת עצמה ממלאת את תפקיד המטפלת. המפגש הייחודי בין שלוש הקליניקות הללו מעניק לשירתה עומק וכוח יוצאי דופן.
אך הספר מיוחד גם מבחינה נוספת: בזכות האופן שבו יצחקי מתמודדת כמשוררת עם המבנה המקוטע של זיכרונותיה. לשלוש הקליניקות הללו אפשר להוסיף איפוא את "חדר הטיפולים" המיוחד של השירה, שבו מוזיקליות סוחפת ותמונות מילוליות מרהיבות מצליחות להפוך ניסיון מר ומושתק לשירה חכמה, קדחתנית, סבוכה לעיתים, ועם זאת אסרטיבית ומרפאת.
אלי הירש
EMDR
מַטֵּה קֶסֶם.
מַדָּעִי!
לֹא סְתָם דִּבּוּר אֱנוֹשִׁי.
לוֹכֵד אֵרוּעַ נִשְׁכָּח,
שׁוֹלֵף מִתּוֹכוֹ גֹּעַל, אֵימָה
וְהֶתְקֵפֵי חֲרָדָה,
מְאַלֵּף אוֹתוֹ בְּאֶמְצָעוּת
חוּטִים וּמַבָּטִים לַצְּדָדִים
וּמֵשִׁיב אוֹתוֹ לִמְקוֹמוֹ
מְבֻיָּת וְכָנוּעַ.
רַק אֶצְלִי הַכֹּל הָפוּךְ –
בָּא מַטֵּה הַקֶּסֶם
לָכַד אֶת רוּחִי
וְדָחַס אֶל תּוֹכִי
מַמָּשׁ אֶל תּוֹךְ הַגּוּף שֶׁלִּי
גֹּעַל וְאֵימָה וּתְמוּנוֹת
שֶׁל יַלְדָּה
(אֱלוֹהִים שֶׁיִּשְׁמֹר
מָה הִיא עָבְרָה שָׁם
בַּסֶּרֶט הַנּוֹרָא).
לְפֶתַע הִבְחִין בְּמַעֲשָׂיו,
קָרַס וּמִיָּד נִמְלַט.
הִשְׁאִיר אֶת סוּס הַפֶּרֶא
שֶׁחִלֵּץ
רוֹקֵעַ מִתְנַפֵּל וּמִשְׁתּוֹלֵל.
רונית יצחקי נולדה בקיבוץ של פעם.
נשואה, אמא וסבתא. מטפלת מלידה,
עובדת-סוציאלית ופסיכותרפיסטית –
עוזרת לאנשים לבחור את דרכם
במציאות שלעולם אינה פשוטה.
מכירה (כמעט) כל עכבה,
רתיעה ושאלה:
"אני מציקה?"
"היא בטח מוצפת בתגובות
מה כבר יש לי להוסיף?"
"הטקסט כל כך אישי
כל מה שאכתוב ישמע פולשני"